רגע של אמפתיה

להיות הורה למתבגר או למתבגרת יכול לתפוס אותנו בהפתעה גמורה, יש בגיל הזה כל כך הרבה סערות, ואנחנו כהורים לעיתים נמצא את עצמנו עם פחדים איומים וכעסים נוראיים.

מי זה הילד הזה? איפה התינוקת הקטנה שלי? מה עשיתי? איזו מפלצת נבראת לי כאן בין הידיים? אני מאבדת את השליטה.

אבל בואו רגע נעשה פאוזה, ונחזור בזכרוננו 25-30 שנה אחורה במנהרת הזמן, לתקופת ההתבגרות. בין אם הייתן מתבגרות בתקופת אופנת כריות הכתפיים האיומות ותסרוקת פארה פוסט, בואכה מלחמת המפרץ הראשונה, והבבה בובה או קצת אחרי: בעידן רוק שנות ה 90, החולצות הגזורות וקבקבי העץ המרעישות. גם אתן חוויתן על בשרכן את כל העסק האדיר הזה שנקרא גיל ההתבגרות (ומי מכן שהיתה מתבגרת נוחה לבריות, דעי שאת יחידת סגולה)

זוכרות את עצמכן בתקופה הזו?

ההורמונים עושים שמות בגוף, חצ'קונים על הפרצוף, פאדיחה לצאת מהבית החשש מה יגידו ואם יצחקו עלי? לחיות במשך שנים בתוך ההשתוללות ההורמונלית שהיא כמו טרפת של תסמונת קדם ויסתית שאינה נגמרת, השינוי הפיזי של התעגלות הירכיים, קבלת הווסת, צמיחת השדיים.

ואתם עם הקול המתנדנד והמשתנה והשפמפם הזה שצומח שם במרכז הפרצוף, שיעור הגוף. מה זה הדבר הזה? ומה קורה לגוף שלי?

המסר החברתי של עצמאות שכבעצם הנפש עדיין לא תמיד מוכנה, הבלבול הגדול של הזהות האישית, מי אני ומה אני? להיות חלק מחברה, ועדיין להשתייך למשפחה. לחץ חברתי מכאן לחץ מההורים משם. חברים. מבחנים. שיעורים. עזרה בבית. לצאת לעבוד ולהרוויח קצת כסף משל עצמי. דרישות מהחברה, דרישות מההורים, דרישות מעצמי.

זו תקופה של חיפוש זהות עצמית, רצון עז להיפרד מההורים ולחיות חיים עצמאיים אך גם פחד וחששות מהנפרדות והעצמאות. וזה מפחיד כל כך. לפעמים זה גם עצוב, וזו פרידה מהילדות שלעולם לא תחזור, מתקופה של תמימות ושל טוהר, אל תוך עולם המבוגרים הקשה, מלא האחריות.

ועכשיו, חזרה להווה. להורות שלכם. תפתחו את אלבום התמונות של ילדתכן תסתכלו על הפנים הרכות והעגולות שניבטות מהתמונה של הילדונת הקטנטנה והמצחיקה שלכן, תסתכלו על הילדה השובבה והקופצנית, על הטוהר והרכות שלה, על התום.

אלה הילדים והילדות שלכן שם בתמונה שעדיין חיים וחיות בתוך המתבגרת הזועפת, בתוך המתבגר העקשן שרק לפני חצי שעה טרקו את הדלת בזעם.

אני משתדלת לזכור שזה גיל קשה, ומבלבל, גם הבלאגן ההורמונלי, תקופת ביניים של הבלבול הזה של לגדול פתאום, התבגרות ללא יכולת שליטה, פרידה מעולם הילדות. הרצון להשאר עוד קצת קטנים יחד עם הכמיהה להיות גדולים.

יש בגיל הזה חוויה של פרידה, של צמיחה, של תקופה שלעולם לא תחזור. גם לנו כהורים שלהם שרואים אותם בצמיחה והתפתחות. הילדים הקטנים שלנו שנהיים נערים ונערות, וגם להם זה מפחיד ועצוב.

גם להם ולהן כמו גם לנו, זה קורה מהר מדי.

הן ירצו שנשחרר אותן, והם ירצו שנגן עליהם, שנסמוך ונלווה.

והכי הכי, הם ירצו לדעת שאכפת לנו ושנקבל אותם ואותן, עם הפגמים, עם ההתנסויות.

קבלה ואהבה ללא תנאי. בטוב וברע.

אז בפעם הבאה שנשמע את טריקת הדלת או התקף הזעם ננשום עמוק, נחזור אחורה במנהרת הזמן, נזכר במה ההורים שלנו יכלו לעזור ולתמוך בנו אז בתקופה הקשה הזו ונעניק את המתנה הזו למתבגרים ולמתבגרות שלנו, הם כל כך יעריכו את זה (גם אם לא יגידו את זה מפורשות )