יש ילדים שתקשורת מקרבת לא מתאימה להם?

יש ילדים שתקשורת מקרבת לא מתאימה להם? יש מי שזה "לא עובד" עליו או עליה? האם לגדל ילדים וילדות ברוח הגישה המקרבת אומר שניתן לילדים־ות שלנו לעשות רק מה שהם־ן רוצים? שניתן להם־ן להכתיב את סגנון ההורות שלנו? אני נתקלת בשאלות האלה ובאמירות האלה בכל פעם מחדש, מכל מני כיוונים, מא.נשים שחושבות־ים שתקשורת מקרבת (לא אלימה) פירושה לשאול את הילד מה הוא רוצה ולעשות את זה. תמיד. אז אני רק רוצה להגיד שזה חטא גדול לתקשורת המקרבת, להורות המקרבת. שזה חוסר הבנה של הגישה בכללותה, שזה ממש ממש מבאס אותי שזה מה שחושבות־ים על התק"מ. לא כי אני חושבת שתפקידי להגן עליה, אלא בגלל שזה פספוס ענק. וזה מבאס. האם יש מי שחמלה ואמפתיה לא מתאימים לה־ו? האם יש מישהו שחיפוש אחר מענה לצרכים שלו־ה פגע בו־ה? להורים לילדות־ים מה שנקרא "נוחים" (מה זה ילד נוח? ספה??) קל יותר להתנהל מול הילדות־ים שלהם, ואז התקשורת המקרבת יכולה לזרום בצורה נינוחה יותר. הורים לילדות־ים "פחות נוחים" (אוף, איזה מושג מעצבן) יכולות־ים למצא את עצמם הולכים קצת לאיבוד. באופן כללי, לא רק בהקשר של התקשורת המקרבת. הורים לילדי־ות קשב, הורים לילדים־ות רגישים־ות, הורים לילדים עם קשיים רגשיים ברמות שונות, הורים לילדים־ות על הרצף האוטיסטי ועוד ועוד (והנה, כיסיתי פלח נרחב באוכלוסיה). הורים כאלה מגלים, שלא משנה מה הם יעשו, התקשורת עם הילדים־ות יכולה להיות מאתגרת יותר ועל כן החיים לא זורמים כמו שהיו רוצים. אבל לא רק התקשורת, אלא ההתנהלות כולה בבית. לפעמים זה מגיע ביחד עם ההבנה שהילדים־ות הללו זקוקים ליותר מבניות, סדר, ביטחון בחיים שלהם־ן, כאלו שמוכתבים ע"י החלטה הורית. הם צריכים שיגידו להם מה עושים היום, ומהם הכללים בבית כדי לשמור שאף אחד לא יפגע, הם־ן צריכות לדעת שיש מי ששומר ואוהב אותן ללא סייג. אלו ילדים־ות שיתקלו בשוני מול החברה הכללית ויזדקקו ליותר עזרה וסיוע בתיווך של החיים. היש יותר מענה לצרכים מזה? היש יותר חמלה ואמפתיה להסתכל על הילד-ה שלנו ולהגיד - זה מה שהוא זקוק לו כרגע, וזה מה שאני אתן לה כדי לעזור לה? לגדל ילדים־ות בתקשורת מקרבת לא אומר שאיבדנו את ההובלה ההורית שלנו. זה אומר שאנחנו נענה על הצרכים של הילדים שלנו, גם אם הם לא יודעים כרגע שההתנהגות שלהן־ם נובעת מתוך הצרכים האלה. הרי ילד בן שלוש לא תמיד מבין שריצה לכביש מסוכנת לו, או את הסכנות האיומת בלנסוע ברכב ללא חגורת בטיחות. כך גם ילד רגיש, או עם הפרעות קשב, או עם קשיים רגשיים - לפעמים הם לא יודעים להגיד מה הם צריכים בדיוק, וכאן זה התפקיד שלנו להסתכל עליהם ללא שיפוט ולהבין את הצורך ולתת מענה. ולפעמים המענה שאנחנו מאמינות שצריך הוא לא המענה שהם־ן חושבים־ות שצריך. ואז אנחנו שוב נכנסות ללופ של "כפייה" או החלטה הורית חד צדדית - ואם אנחנו מספיק בטוחות בעצמנו ובדרכנו (ואף פעם אין מאה אחוז, ועדיף שתמיד נשאיר מקום לספק) אנחנו נעשה כל מה שאפשר כדי לגייס את הילד־ה שלנו לשיתוף פעולה מרצון, אנחנו ניתן אמפתיה לתחושות הקשות שעולות - גם אם הן כעס עלינו ההורים, ונמשיך להסביר ולהיות עם הקושי שעולה ונשמור על תקשורת שבסיסה חמלה ואהבה, ולא כעס ושיפוטיות. ונזכור שאין אמת אחת, ושגם אם בחרנו בדרך פעולה מסויימת אנחנו יכולות לבחון אותה בכל שלב מחדש כדי להבין אם היא מתאימה לנו או לא, ולעשות חושבות מחדש ולחפש את הדרך האחרת. נכון, תקשורת מקרבת לא תוביל לכך שהילדים שלנו יעשו תמיד מה שאנחנו רוצות. היא לא תנסך חיוך תמידי על הפנים של כולנו, היא לא שוללת את קיומם של אתגרים, כעסים וחוסר הסכמות. היא לא מבטיחה חיי אושר ושלווה, שמחה וצהלה עד עצם היום הזה. תקשורת מקרבת מאפשרת לנו לראות בחמלה מעבר למעשים, היא מאפשרת לנו להבין לעומק את האדם שמולנו, היא מאפשרת לנו להוריד את רמות השיפוטיות. היא נותנת לנו כלים להתנהל בתוך הכעסים וחוסר ההסכמות. היא עוזרת לנו למצא את הדרך שלנו, מתוך חיבור עצמי פנימה ולא מתוך החלטות חיצוניות של מה צריך ומה כולם. היא עוזרת לנו להפנות אמפתיה לעצמנו, גם ברגעים הקשים שלנו. תקשורת מקרבת "עובדת" לכולן בכך שהיא מייצרת חיבור והבנה ואמפתיה, ותורמת לאיכות הקשר שלנו. גם ברגעים הפחות יפים של החיים.