אפשר שלא לצעוק?

קשה מאוד להחליט יום אחד "להפסיק לצעוק", הלוואי וזה היה אפשרי. כמו מתג כיבוי והדלקה, רק כזה שלא צריך להדליק. כי למה זה טוב?

הסיבות לצעקות רבות ומגוונות ומשתנות בהתאם לאישה, לסיטואציה, לטריגרים.

הצעקה יכולה להיות אסטרטגיה להנעה לפעולה, כי "רק ככה הילדים מבינים", ז"א אנחנו מצליחות לייצר תנועה רק כשאנחנו מפחידות את הילדים והילדות שלנו.

וצעקה יכולה להיות שחרור של החוויה הפנימית שלנו, של כעס, תסכול או יאוש, וחוסר אונים שמציפים אותנו.

והרבה פעמים מדובר בשילוב של שני הדברים גם יחד.

אני יוצאת מנקודת הנחה שכולנו צועקות, חלקנו יותר, חלקנו פחות, חלקנו מצליחות שלא לצעוק בכלל - ברכות, אתן יחידות סגולה. (ואני כותבת את זה במלא הכנות ובמעט הקנאה ;-) )

ואני לא רוצה לעשות לאף אחת נו-נו-נו, או להגיד לה כמה היא אמא איומה, ולאילו נזקים היא גורמת לילדים שלה, כי אני יוצאת מעוד נקודת הנחה שהלקאה יש לך משל עצמך ואת לא צריכה אותי בשביל זה, ושהגעת בעצמך להבנה שזו לא דרך תקשורת מיטיבה.

אז אני אנרמל את האנושיות של כולנו, בהיותנו לפעמים אמהות צועקות ואסקור כמה נקודות שיעזרו לנו להפחית את התדירות ואת הנזקים.

1. למה את צועקת?

"כי מעצבנים אותי" זו לא סיבה.

הילדים שלנו (ובכלל, אנשים) לא עושים דברים כדי לחטוף צעקות, אין להם מטרה שכזו. לפעמים הם עושים דברים שעלולים להפעיל אותנו בצורה כזו שנתעצבן.

הגישה המקרבת מדברת על לקיחת אחריות על עצמנו ועל הפעולות שלנו.

לכל אחת מאיתנו יש טריגרים שונים של דברים שגורמים לה לכעוס. אצל האחת יהיו אלו מריבות האחים, אצל האחרת זה שהם לא עוזרים, אצל השלישית אלו תלונות וקולות התבכיינות, אצל הרביעית יהיו כל אלה גם יחד.

בתור התחלה, אני מזמינה אותך למפות את הטריגרים החיצוניים שגורמים לך לאבד את העשתונות.

מה הם עושים שמביא אותך לצעקות?

מה המחשבות שלך על המעשים שלהם? על מה זה יושב אצלך? (למשל: זה לא טוב שהם רבים, הם אחים והם אמורים לאהוב אחד את השני, מה יהיה עליהם? הם יגדלו להיות שונאים!! הם חייבים להפסיק עם זה).

2. מתי את צועקת?

יותר כשאת עייפה? או אולי כשאת רעבה?

אולי זה כשחם לך נורא? אולי כשאת לחוצה בזמן? או כשאת עמוסה?

לכל אחת מאיתנו יש את הרגעים שבהם היא פחות חסרת סבלנות ויותר צעקנית, לרב כשהצרכים הבסיסיים שלנו בחסר גדול.

שימי לב לעצמך, מלאי את הצרכים שלך כשזה אפשרי.

צרכים שאינם מתמלאים מייצרים חוסר שקט פיזי בגוף, המודעות אליהם עוזרת לעשות סדר בראש שמשפיע גם על הגוף.

שני הסעיפים הראשונים הן שאלות שנועדו לעזור לך להבין את עצמך. למפות את הטריגרים שלך, לזהות את הצרכים שלך, להבחין באמונות החיים שלך. אלו שני סעיפים חשובים, והם חלק מדרך לא קצרה שתעברי בינך לבין עצמך כדי לזהות מה מפעיל אותך ולמה. כעס הוא רגש עוצמתי, ומתחתיו מסתתרים שלל רגשות וצרכים שמבקשים לקבל מקום.

מה שמוביל אותנו לנקודות הבאות, מה אפשר לעשות קצת אחרת?

3. מה את צועקת?

האם את צועקת את האשמה שלהם או את הקושי שלך?

תסכימי איתי שיש הבדל עצום בין לצעוק "די כבר!! שיגעת לי את השכל, כמה שאת מעצבנת ומתישה. תפסיקי כבר! אין לי כוח אליך יותר"

לבין: "די, אני מוצפת ואני עייפה ואין לי סבלנות יותר להקשיב לשום דבר. אני חייבת רגע של הפסקה"

זה ההבדל בין לצעוק האשמות ללצעוק ביטוי עצמי, בין להפיל את האחריות על הצד השני לבין לקחת אחריות מלאה על הצרכים שלי.

אז בפעם הבאה תנסי רגע לשנות את ה"מה" במקום את הצעקה עצמה. זהו שלב אחד, גדול, לקראת השינוי של לצעוק פחות.

איכשהו יוצא, שככל שאנחנו מבטאות את עצמנו יותר הצד השני מוכן יותר להקשיב לנו, כי הוא לא צריך להיות עסוק בהתגוננות או בפחד.

וככל שהצד השני מוכן יותר להקשיב לנו אנחנו פחות מרגישות את הלהט לצעוק כדי להשמע.

4. מה את עושה אחרי שאת צועקת?

מדפדפת הלאה או יושבת איתם לזמן שיחה?

מתעלמת או מנכיחה?

באופן כללי, דברים שמקבלים הכרה נוטים פחות להתנפח ולהתפתח. ההכרה עוזרת לנו לרפא את הפצעים, ההכרה עוזרת לנו לתת אמפתיה, ולבטא את עצמנו ואת הקושי שלנו.

בשיחות שאחרי נוכל גם להגיע לניתוח של הסיטואציה והסקת מסקנות, מה כל אחד ואחת מאיתנו יוכלו לעשות אחרת בפעם הבאה, כמובן תלוי גיל ויכולות של הילד.ה.

כמובן, שגם במקרה הזה, כמו ברב המקרים, מדובר בתהליך שדורש כמה צעדים. יש מי שיצליחו להגיע אל הנחלה הרגועה לאט יותר מהאחרות. זה לא אומר שהן אמהות פחות מוצלחות. קחי לך את הזמן שתצטרכי, קבעי לעצמך יעדים אפשריים וציפיות מותאמות. כי ציפיות מוגזמות מזמנות בעיקר אכזבות. ההצלחה בתהליך לא נמדדת בהפסקה מוחלטת של ביטויי הכעס, אלא בעוצמתן של הצעקות, בתדירותן ובמשך הזמן שלוקח לך לעצור כשאת מבינה שזו לא הדרך שאת רוצה.