חופשה מהנה?

היינו ביום חופש משפחתי. סרט בקולנוע, ערימת פופקורן, טיול ברכבת, מסעדה עם אוכל מפנק, גלידה טעימה. שבירת שיגרה אמיתית. האמת שהיה ממש ממש כיף.

ואז נכנסנו הביתה. ופתאום, בום טראח, מה קרה? החלום התפוצץ, החלום נקרע.

פתאום משום מקום - היא נתקעת בו במדרגות, כועסת, הוא מתעצבן. וככה זה המשיך, שעה ארוכה של התנגשויות וכעסים. כולנו עייפים, חסרי סבלנות לאף אחד מאיתנו אין עוד כח לכלום, ולמען-האמת מה שהכי התחשק לכולנו זה לצנוח על הספות ולהימרח.

בסופו של יום אני מבינה שחלק לא קטן מהכעסים היו על התנפצותה של האשליה ש"היום יהיה לנו רק כיף." שהיום לא יהיו מריבות, והיום לא יהיו כעסים והיום נרחף על ענני צמר-גפן ורדרדים ונלטף חדי-קרן צבעוניים. כי בכל-זאת, שבירת שיגרה.

הכעסים שלנו נובעים מהמחשבות ומהציפיות שלנו. מצורת המחשבה שלנו על איך שהסיטואציה צריכה להיות, איך נרצה שהבילוי יתנהל, איך (הילדים שלנו, או אנחנו) צריך להתנהג, מהתסכול כשהציפיות שלנו לא מתממשות ומהציפייה שיעריכו את המאמץ. וגם מהפחדים שלנו על מה זה אומר על הילד שלי כשהוא מתנהג ככה? ואיך יראו החיים שלו / שלנו?

אנחנו חיים באשליית המושלם, כשהיא בעצם בלתי מושגת.

אז מה נעשה עם זה?

ננמיך ציפיות.

קודם כל נתאים את הבילוי לגיל ולאופי הילדים ולזכור שהילדים, גם בחופשה, הם אותם ילדים, והם מתנהגים כרגיל. הם לא ישנו את ההתנהגות שלהם רק כי לנו בראש יש את הוויז'ן של "הבילוי המושלם" או כי השקענו טונות כסף / מאמצים באיזה בילוי אקזוטי שלא באמת מתאים להם (או שכן מתאים להם).

נערוך הכנות מקדימות.

נשתף את הילדים בתכנון הבילוי, נשאל לדעתם. נתאים את הפעילות לכל אחד מבנות ובני המשפחה . לפעמים הגדול יתאים את עצמו לפעילות של הקטנה ולפעמים ההפך. כל עוד נשמור על הדדיות יהיה להם קל יותר לא לרטון. נכין את הילדים לקראת מה צפוי לנו היום.

לא נעמיס יותר מדי.

עומס מוביל לבלבול, להצפה ולהתשה. נחשוב על חיכוכים צפויים ונכין את עצמנו לפתרונות אפשריים או למניעה אפשרית.

נשמור על גמישות מחשבתית

כל תוכנית היא בסיס לשינויים.

נכיר בטוב

נציין גם לעצמנו וגם בפני הילדים והילדות ממה כן נהנינו,. נציין את מהרגעים שבהם הצלחנו הורים וילדים וילדות לשמור על תקשורת טובה.

ובסופו של יום, נזכור שרק רצינו להנות עם ילדינו.