בילויים עם הנוער

פוסט זה נכתב עת הנער היה בן 13, אז התחלתי לשים לב שהעולם והתחביבים שלו הם דברים שאין לי מושג לגביהם. זה סבב בעיקר סביב עולם הגיימינג הרחב, וסרטי מארוול. זה שידעתי לתת להם כותרת, זה כבר הישג, לקח לי קצת זמן להבין על מה הוא מדבר ;-) באותה התקופה הרגשתי שאני מתרחקת ממנו, ושאין לי גישה אליו כי עולמות התוכן שלנו כה שונים. הוא מתעניין בדברים שמעולם לא עניינו אותי, אבל חשובה לי איכות הקשר איתו, בעיקר עכשיו בגיל הזה שבו יש יותר משיכה לעולם החיצון, יותר השפעה של חברים, והפער המנטלי בינינו שעלול להוביל גם לפער בקשר שלנו ולריחוק.

אז חירפתי את נפשי. ונסעתי איתו מהעולם הגלילי הפרובנציאלי שלנו אל העיר הגדולה. תל אביב. לפני שנסענו עשיתי שיעורי בית (ותודה לקבוצת הפייסבוק הנפלאה תשאל גיק, מומלצת לכל הורה לגיק. מהתייעצויות איזו קונסולה או מחשב לקנות ועד איזה משחק מתאים לאיזה גיל ולמה) ועשיתי לנו רשימה של אזורים וחנויות מתחום העניין שלו. אח"כ נכנסנו לגוגל מאפס ומיפינו את העיר, איפה נמצאת כל חנות. אז כבר היתה לנו אוריינטציה וודאות לגבי מה אנחנו עושים עם היום הזה. עם היתר, החלטנו לזרום. וכך מצאנו את עצמנו בעיר האפשרויות הכמעט בלתי מוגבלות (יחסית אלינו, שעצם הקמת מרכז מסחרי עם סופר שפתוח 13 שעות ביום זה דבר מרגש). בשנים קודמות כשהיינו מסתובבים בתל אביב כמשפחה הוא פחות נהנה. מהרעש, מההמוניות. הפעם היתה לו חוויה אחרת לגמרי. הצבעוניות של העיר, המגוון האנושי ממש משכו את העין שלו. הביזאר לצד החופש להיות. זה היה בשבילו ממש וואו. כמובן כמובן שהחנויות המרובות והמגוונות בתחומי העניין שלו פשוט ריגשו אותו. לראות הכל מול העיניים (ולא דרך אתר קניון און ליין כי באזורנו אין חנויות כאלה), לראות אנשים מבוגרים שמתרגשים כמוהו מקומיקס, דמויות או משחקי מחשב. והכי, הידיעה שאני שם בשבילו, במה שמעניין אותו. הוא סיפר לי על יו טיוברים שהוא צופה בהם, על איזה משחקי מחשב הוא אוהב ומה לא, על איזה משחקים הוא מת לשחק אבל גם יודע שהם לא בשבילו (כי מפחיד מדי, או כי הם לא מותאמים לגילו עדיין), על דמויות המארוול וסיפור הרקע שלהן. על שגעת בובות הפופ. ועוד ועוד. הוא ידע שאני לא אזכור הכל, ושהוא יצטרך להסביר / להזכיר לי כל דבר פעמיים. או חמש. או יותר. אבל מה שהיה חשוב לו זו המחווה שלי, ההתכווננות שלי אליו. עצם זה שחשבתי עליו, ובדקתי מה יעניין אותו, ושביליתי איתו יום שלם (12 שעות של טירוף חושים) עם התמקדות בו. אני התרגשתי לגלות כמה הוא מרוגש מהמחווה. כמה הוא לא לוקח דברים כמובן מאליהם. כמה הוא מחושב ומודע לעובדה שעולם הגיימינג הוא חור שחור, ושהוא צולל לתוכו בעדינות, בזהירות, משקיע את המשאבים הכלכליים שלו במקומות הנכונים, בלי להשתגע מדי. ואיך למרות העובדה שזה יום שהוקדש לו ולחוויה שלו, הוא עדיין חשב על האחים שלו, חיפש להם מתנות בקדחתנות (היה משהו מסויים שהאמצעי ביקש שנקנה לו בת"א, ורק בחנות האחרונה שנשארה לנו כאופציונלית מצאנו). את הדרך חזרה באוטובוס העברנו בצפייה משותפת ביו טיוב, הוא הראה לי במה הוא צופה לפעמים. והכי חשוב שהוא סיכם את היום כ"זה היה יום מדהים, כל כך נהניתי. תודה רבה אמא". ואני? גם אני נהניתי, בילוי עם מתבגר זה אחרת לגמרי מבילוי עם ילדים צעירים, או עם משפחה שלמה. והכי אני שמחה על הקשר שלנו, שממשיך להבנות ולהתאים את עצמו לזמן, לגיל, לתקופה.