איך להתמודד עם התקפי זעם אצל ילדים

מהם התקפי זעם? מהן הסיבות להתפרצותם ואיך נוכל כהורים להתמודד איתם תוך שימוש בכלים של התקשורת המקרבת, ללא עונשים וללא איומים? הורים רבים חווים עם ילדיהם תגובות קיצוניות של התקפי זעם ונותרים חסרי אונים אל מול מופע ההתפרקות הזה, ולפעמים אף נכנסים ל"מיני התקף זעם" משל עצמם ומגיבים בתקיפות ובאגרסיביות. במאמר זה נערוך סקירה ונבין מהם התקפי זעם? מהם הגורמים והטריגרים השכיחים להתפרצותם? דרכים שיפחיתו את הסיכוי להתקפי זעם ונפרט שישה צעדים לתגובה הורית מקרבת בזמן אמת. המאמר נשען על יסודות התקשורת המקרבת ומתוך כוונה להנגיש כלים נרחבים להתמודדות שתשמור על ערכים של קבלה, הכלה, הקשבה ורגישות לילדינו, מתוך הבנה שהם לא עושים נגדנו אלא לטובת מילוי הצרכים של עצמם ושתגובות אגרסיביות של איומים וצעקות לא רק שלא יתרמו להרגעת המצב, אלא יוסיפו על תחושת הסטרס והמצוקה שהילד חווה ויפגמו בתחושת הביטחון ובאמון שהילד שלנו נותן בנו. הכלים במאמר זה נועדו לשמור על ההובלה ההורית שלנו לצד שמירה על תקשורת דיאלוגית ועל איכות הקשר עם הילדים שלנו, ולהימנע ככל הניתן מתגובות אגרסיביות שעלולות לפגוע בילדינו ובקשר שלנו איתם.

מה הם התקפי זעם? התקפי זעם הוא שם כולל לסך התגובות העוצמתיות, ההתנהגותיות והרגשיות של ילדים למצבי תסכול או הצפה או חוסר התאמה. כשצורך גדול אינו מתמלא וגורר לתגובה רגשית עזה. צרכים הם הכוח המניע את בני האדם לפעולה, ובכל שלב נתון כולנו מנסים למלא צרכים מסויימים במגוון אסטרטגיות. התקפי הזעם מתאפיינים בצעקות, בכי, רקיעות רגליים, זריקת חפצים ולעיתים אף בהכאת ההורה או אנשים אחרים הנמצאים בקרבת מקום. ברוב המקרים נגלה שבזמן ההתקף "אין לנו עם מי לדבר" והילד שלנו לא פנוי להקשיב או לשמוע אותנו ולנו. תגובות אלה מגיעות כתגובה למצבים שבהם ילדים (לרב ילדים צעירים או ילדים בוגרים יותר עם קשיי ויסות) יתקלו במגבלות ואיסורים או במצבים של תסכול ואי התאמה בין הרצון למציאות. התקף זעם נובע מתסכול של הילד אל מול חוסר הסכמה של ההורה לבקשות או מתוך צורך שאינו מתמלא, במקרים כאלה מענה לבקשה / לצורך של הילד יעצור כמעט במידי את התקף הזעם. בגיל צעיר ממש (שנה וחצי-שנתיים) נחזה בטנטרומים מדברים "פעוטים וחסרי משמעות" כמו "רציתי את הצלחת הכחולה ולא האדומה" או "נשבר לי הביסקוויט" שמהווים עבור הילד שלנו עולם ומלואו ועונים על צרכי הבחירה והאוטונומיה, מאחר ומדובר בילדים צעירים נוכל להבין שהביסקוויט או הצלחת אקוטיים להם ממש על מנת לענות על הצרכים שלהם. בגילאים קצת יותר מבוגרים נוכל לחוות טנטרומים נוספים שקשורים לבחירה ולאוטונומיה: זמן החזרה מגן השעשועים, לקנות עוד בלון או משחק בחנות הצעצועים, שעת הכניסה למקלחת ועוד. לרוב אלו יהיו טנטרומים הנגרמים מקושי בדחיית סיפוקים ומצרכים שאינם מלאים התואם לגילו ולשלב ההתפתחותי של הילד. צרכים נוספים שחוסר המילוי שלהם עלול להוביל לטנטרום: נראות ומובנות. ילדים שחשים שהם אינם מובנים, שהם לא מצליחים להעביר מסר או שלא מתייחסים לדבריהם בכבוד הראוי להם עלולים להגיב באופן קיצוני של זעקה. תוכלו לקרא את המאמר על צרכים, על מנת להבין לעומק מהם צרכים בכלל ולצפות ברשימת הצרכים. הסוג הזה של התקפי זעם נובע בעיקר מחוסר בשלות ביכולת דחיית סיפוקים (בהתאם לגילו של הילד ולשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא) ומקושי להתמודד עם צרכים שאינם נענים. ההבחנה בין התקפי זעם / טנטרום למלטדאון חשוב לי לעשות הבחנה בין שני סוגים של "התקפי זעם" שנובעים ממקורות שונים. התקפי זעם מול מלטדאונים. במאמר הזה אתמקד בעיקר בהתקפי זעם מהסוג הראשון, אבל גם אתן התייחסות קלה למלטדאון. מלדטאון יכול להראות במופע החיצוני שלו כמו התקף זעם, אבל המקור שלו הוא הצפה של מערכת החושים ותגובה של מערכת העצבים לסטרס מתמשך. היא אינה קשורה לדברים שהילד מבקש ונענה בשלילה, אלא למצב של הצפה של המערכת החושית כמו רעב קיצוני, תחושת קור/חום קיצונית, הצפה חושית של רעשים, המולה, צפיפות, אורות בוהקים, ריחות וכד'. כל אלה יכולים להציף את המערכת החושית של הילד שלנו ולהביא לתגובה עוצמתית שנראית דומה לאותו התקף זעם מסעיף קודם, אך היא אינה נשלטת ולרב קשה לשלוט בה או לעצור אותה. בשונה מטנטרומים שבהם הילד מבטא את התסכול שלו ממענה שלילי לבקשותיו ולצרכיו וממצב שבו אם ניתן לילד את הבלון או הצלחת הכחולה שביקש מרבית הסיכויים שהוא ירגע, במקרי מלטדאון יקח למערכת העצבית הרבה יותר זמן להרגע ולהתאושש והוא מצב שמאפיין יותר ילדים ואנשים עם שונות נוירולוגית כדוגמת הפרעות קשב וריכוז (ADHD, ADD), אוטיסטים וגם ילדים רגישים מאוד. כל אחד מהגורמים הללו, ביחד ולחוד עלולים להוביל את הילד שלנו למצב של התקף זעם או הצפה שתבוא לידי ביטוי בהתפרקות, צעקות, בכי סוער וכד'. אפשר לקרא כאן עוד על מלדטאון, שאטדאון וברנאאוט. חשוב להדגיש כי גם התקפי זעם וגם מלטדאונים הם לא ביטוי של פינוק או הפעלת כוח של הילדים על הוריהם. זו אינה התפרצות חסרת גבולות על מנת להשליט טרור, אימה או את תחושת העליונות של הילדים. התקפי זעם הם לא ביטוי של התנהגות שמטרתה לסובב את ההורים על האצבע הקטנה, והם אינם קשורים לפינוק יתר של הילדים, אלא למסוגלות רגשית לדחות סיפוקים ולהתמודד עם צרכים שאינם נענים. ילדים שמתקשים בוויסות חושי / רגשי וילדים שמתקשים עם דחיית סיפוקים יחוו יותר אפיזודות של הצפה שתגרור לתגובה של התקפי זעם. בסופו של יום ילדים סובלים מההתפרצויות הללו לא פחות מהוריהם.

דרכים להפחתת הסיכוי להתקפי זעם

ההכנה המוקדמת של ילדך - הטרמה הקדימו תרופה למכה, ההכנה המוקדמת חשובה מאחר והיא מספקת בהירות לגבי הציפיות של כל אחד מהצדדים לגבי העתיד לבוא. סביר להניח שכבר ידוע לך מהם האירועים או הסיטואציות (הטריגרים) שמפעילים אצל ילדך את התקפי הזעם הללו, באילו מצבים ניתן לצפות אותם. אם הסיבות עדיין לא ברורות לך מומלץ לערוך תצפית סקרנית ולבחון את היום יום שלכם. מהם הטריגרים? מה קרה רגע לפני התקף הזעם? מה היתה הדינמיקה המשפחתית לפני הטנטרום? איך בני ובנות המשפחה הגיבו? מה הילד שלך ביקש והאם נענה בשלילה?

אם ידוע לך שבמרבית הפעמים שתלכו לגן השעשועים ילדתך תתקשה להיפרד מהמתקנים ולחזור הביתה, ושלרב זה יגרור ויכוח או התקף זעם, אפשר להכין אותה מראש לזמן שבו תרצו לחזור הביתה. אם מדובר בילדה צעירה מאוד ניתן יהיה להסתפק בתיאור כללי כמו "כשיהיה חושך", או במשהו קונקרטי יותר כמו "עשר נדנודים בנדנדה ואז עוד גליץ' אחד במגלשה הירוקה", עם ילדות קצת יותר גדולות ניתן לסכם יחדיו שעה או פרק זמן מסויים שמוסכם על שני הצדדים. נסו להמנע מ"עוד מעט" או "תכף" ותנו ציון דרך בר מדידה, עוד חמש דקות, כשהטיימר יצלצל, כשאסיים לשתות את הקפה וכו'. גם בעת המשחק לקראת השעה היעודה, אפשר לתזכר את הנושא ואפילו לשאול את ילדתך מה עוד תרצה לעשות בטרם תחזרו הביתה. עם ילדים גדולים יחסית, ניתן להכין ביחד תכנון לגבי זמן הכיף המשותף. לקבוע את הזמנים, להגדיר תקציב ולתכנן יחד את הפעילויות השונות. ההכנה המוקדמת היא זמן לשיחה משותפת שלכם לקראת הצפוי, תיאום ציפיות ושיח דו צדדי לגבי הרצונות שלכם וכיצד ניתן ליישם אותם לטובת מילוי הצרכים של שניכם.

ההכנה המוקדמת תספק בהירות וסדר לקראת הצפוי להגיע, ובעקבות כך תנסך בילד־ה ביטחון ונמנע מאלמנט ההפתעה, שמערער את היציבות והביטחון של הילדים.

כאשר השיח המקדים ייתן מקום גם לביטוי העצמי של ילדתך היא תחווה הדדיות ואת הרצון שלך לענות על צרכיה. היא תרגיש בעלת משמעות, נראית, שלוקחים את הבקשות שלה בחשבון ושלא שמחליטים עליה כל הזמן. חשוב גם לזכור, כי פעמים רבות התקפי הזעם והמצבים המאתגרים הנוספים מתרחשים כאשר הילדה עייפה מאוד, מתרגשת מאוד, רעבה מאוד וכד'. אם ידוע לך שהילדה שלך מגיבה כך כאשר היא רעבה, כדאי לזכור לקחת איתך בתיק חטיפי בריאות, פירות או כל נשנוש אחר שיספקו לה את האנרגיה הזמינה הזקוקה לה. אם ברור לך שהחל משעה מסויימת העייפות מכריעה את ילדתך, כדאי לחזור הביתה עוד בטרם העייפות תגבר עליה, או לספק לה מקום נוח ושקט למנוחה או לשינה. במקרים של הימצאות במקומות שיש להם פוטנציאל להצפה חושית נעשה הכנה מקדימה, נספר על הצפיפות הצפויה, על הרעשים האפשריים, עוצמת הרעש, וכד'. במקרים כאלה אפשר לחשוב מראש יחד עם הילד שלנו מה יכול לעזור לו לשכך במעט את גורמי ההצפה: לקחת אוזניות מבטלות רעשים, להרכיב משקפי שמש מול אורות בוהקים, וכמובן לצאת כשנשים לב שהמצוקה שמתחילה וכו. חשוב לזכור: אל לנו לצפות שהילד שלנו יצליח להתעלות מעבר ליכולות האנושיות האישיות שלו, זוהי למידה שלוקחת זמן והיא לא תקרה כשאנחנו נצעק או נכעס, אלא כשנהייה אמפתיות ומבינות את הסיטואציה. גם אנחנו כמבוגרים ומבוגרות נוטים להגיב בקיצוניות בשעות של חוסר נראות, עייפות, רעב, לחץ ומשברים, רק שלנו כמבוגרים יש יותר כלים מתודיים וגם רגשיים להתמודד עם כל אלה. הימנעות וסדרי עדיפויות יהיו מקרים שבהם נעדיף לוותר על פעילות מסויימת או לבקר במקום עם פוטנציאל לגרור התקפי זעם או מלטדאון. בגילאים הצעירים נעדיף לוותר על מקומות שופעי חנויות צעצועים או דברים מסוג "תקני לי", עד אשר תתפתח היכולת לדחיית סיפוקים ולהבנה, מתוך הכרה בכך שבעידן השפע והמצאותם של פיתויים בכל פינה דחיית הסיפוקים הזו קשה מנשוא לילדים צעירים, אין להם עדיין את ההבנה הפיננסית הבוגרת או את התובנות שלנו על עולם השפע והפיתוי. במקרים של מלטדאון והצפה חושית לפעמים נבחר להמנע מללכת עם ילדינו למקומות שצפויים להיות מציפים. לא כל הילדים נהנים ממשחקיות, פארקי שעשועים, קניונים או הצגות. כל אלה עלולים להחוות יותר כסכנה מאשר כהנאה. המחיר הנפשי-רגשי של המלטדאון גבוה מהמחיר של ויתור על אטרקציה מסויימת. לאפשר בחירה במסגרת האפשרויות והגבולות המשפחתיים, לאפשר לילדים בחירה ככל הניתן במקומות שאנחנו יודעים שעלולים להיות טריגריים, ומבחינתנו הם לא עניין גדול: תרצה לאכול בצלחת הירוקה או הסגולה? תרצה ללחוץ בעצמך על הכפתור של המעלית? את מעדיפה שנלך לגן השעשועים או שניסע לבקר את החברה או שפשוט נשאר בבית? באיזו שעה תרצי להתקלח? ההכנה המוקדמת שלך - הטרמה אישית ההכנה המוקדמת שלך תסייע לך להיות רגועה יותר בזמן המשבר ולא להכנס להתקף זעם משל עצמך. ההכנה המוקדמת שלך נוגעת להבנת הצרכים שלך ושל הילד שלך. הצרכים הם הכוח המניע לפעולה. ברגע שאנחנו מצליחות לראות את הצרכים שמאחורי הפעולות, קל לנו יותר להיות בעמדה של קירבה וחיבור ולהתנתק מרעשי הרקע ומהשיפוטים שלנו על המעשה.

ולכן, כשהילד שלך רוצה רק עוד צעצוע אחד אחרי יום מלא בכיף ניתן יהיה לראות גם כמה הוא נהנה מהזמן המשותף שהוקדש רק לו, ושרגע לפני שחוזרים הביתה לשגרה הוא ישמח לעוד רגע או שניים של החיבור הזה ביניכם. או כשילדתך מתקשה לחזור הביתה אחרי בילוי בגן השעשועים ניתן לראות כמה היא נהנתה מהמרחב, מהחופש, מההנאה שבמשחק, וכמה קשה לה להיפרד מכל השמחה הזו. החיבור לצרכים של הילדה, יפנה מקום של אמפתיה בלב שלך ויאפשר לך לגשת אליה בלב פתוח ויזכיר לך שהיא רק ילדה, וכל המחשבות שלך על תרבות השפע, פינוק יתר, שעת השינה ומה עוד יש לך לעשות במהלך היום הם לא דברים שהיא חושבת עליהם, מודעת אליהם או מכוונת אליהם. הילדה שלך מכווונת למילוי הצרכים שלה, והתקף הזעם הזה הוא הדרך שלה לבטא אותם. חלק נוסף בהכנה המוקדמת, נוגע לאנרגיה ולמודעות שלך, פעמים רבות, אנחנו כהורים נדע שעומד לפנינו פוטנציאל לתגובה מאתגרת של הילד שלנו, אבל עדיין נחזיק את התקווה שהפעם יהיה אחרת. שהפעם הוא יפתיע, שרק הפעם יהיה ממש אחרת. באוטומט שלנו, נדע ש"הולך להיות רע" ונגיע לסיטואציה עם הכיווץ והכעס, עם משפטי "ידעתי שזה מה שיקרה" ו"כל פעם מחדש אותו הסיפור" וכד'. הכיווץ הזה מוליד גם תגובות אגרסיביות של ההורה, ובכך גם כמובן משפיעות על התגובה של הילד. כי הרי ברור שאם ההורה כעוסה אז אין הרבה סיכוי שהילד יצליח להירגע. יחד עם האכזבה שתקוותנו אינה מומשה, נוצר בתוכנו גוש גדול של רגשות מקבוצת התסכול, אכזבה, כעס. ואת האחריות עליהם, אנחנו נעביר אל הילד. כאן ההצעה שלי היא לשנות את זווית ההסתכלות ואת האנרגיה שאיתה נגיע לסיטואציה.

אם זה משהו שקורה בכל פעם מחדש, אם ידעת שזה מה שיקרה, אז אין חדש תחת השמש, ואין הפתעה. ההכנה היא בדיוק לדבר עצמו שעומד להתרחש: בכי, תסכול וצעקות של הילד. אחרי התחברות מוקדמת אל הילד שלך, אפשר להכין משפטי מפתח שיתנו הכרה לקושי של הילד שלך, "אתה ממש לא רוצה שיסתיים יום הכיף שלנו הא?" "אתה כל כך מאוכזב שאני לא מרשה עוד ממתק"? כאן הרעיון הוא ממש לשים את עצמך בנעלי ילדך הקטנות, ולנסות לנחש מה הוא מרגיש באותה הסיטואציה באופן נקי, טהור, וילדי.

הבנת הצרכים שלך כן, גם לך יש צרכים במשוואה הזו, וכדאי לשים עליהם את הדעת. זה הזמן לבחון את דרך התגובה שלך, ומדוע הגבת בדרך הזו? בשם אילו צרכים שלך בחרת להגיד לילדך "לא" או "כן". עוזר לנו להבין שאנחנו מגיבות מתוך עייפות או רעב, מתוך תסכול או מתוך רצון לעמוד בזמנים. כשאנחנו שמות את כל אלה על השולחן אנחנו יודעות להבין את עצמנו טוב יותר ולפעמים גם לבטא את עצמנו טוב יותר "אני חייבת לשירותים ואני חסרת סבלנות, בואי בבקשה נתקדם" היא דרך לבטא את עצמך. פעמים רבות נגלה שאנחנו פועלות מתוך אוטומט של "ככה צריך" או "ככה אמרו" או כי בעצמנו היינו עייפות, רעבות או טרודות בגלל משהו אחר, והילד שלנו לא קשור לאופן התגובה שלנו.

כל אלה לא אומרים בהכרח שמעתה לא תתקלו במצבים מאתגרים שכאלה, או שמעתה לא תחזו בהתקפי זעם בביתכם. הם עוד יקרו, אך מה שישתנה מעתה זו הגישה שלך למצב של ילדך. אנחנו לא מדברות כאן על תכנית אילוף חדשה לילדך שבו הוא יישר קו עם רשימת ה"איך צריך להתנהג", אלא על צורת התקשורת ביניכם לגבי אותן סיטואציות ועל אופן ניהול המשבר מתוך חיבור ואמפתיה, בצורה שתגדיל את הסיכויים שהמשבר לא ישפיע על טיב היחסים שלכם. אם עד כה התקפי הזעם של הילד שלך הובילו אותך להתקף זעם משל עצמך, עכשיו הזמן ללמוד דרך חדשה להתמודד.

ששת הצעדים להתמודדות עם התקף הזעם בזמן אמת אם גם לאחר כל ההכנות המקדימות לא הצלחת להימנע מהופעת התקף הזעם, או שאת בשלב הראשוני שבו הילד / פעוט בוכה מדברים שאת רואה אותם כ"קטנים" (כמו הקרקר השבור, קינוח האף, הסבון בצבע הלא נכון וכד'), הנה לפניך ששת הצעדים להתמודדות עם התקף זעם בזמן אמת, מבלי להיכנס להתקף זעם הורי: 1. קודם כל לנשום עמוק, פעם ופעמיים להניח בצד את כל המחשבות השיפוטיות על ההתנהגות של הילד שלך.

את המבטים של העוברות והשבים כדאי בכלל לא לספור, אין להם כל נגיעה לחיים שלך. זה הזמן לבנות עכשיו חומת מגן מסביבכם. זה רק שניכם כרגע, וזה מה שחשוב. זה הזמן לחיבור העמוק בינך לבין ילדך. 2. להפריד בין המעשים של הילדה לצרכים שלה עכשיו זה הזמן לחזור אל ההכנה המוקדמת שלך, לא להתרגש מהמעמד, ולנסות להבין בדיוק מה הצורך שעומד מאחורי הצרחה של הילדה שלך. הפעולות של ילדתך הן רק האמצעי למילוי הצרכים. בעוד שהצרכים אוניברסליים לכלל בני האדם, הדרכים למלא אותם שונות. עכשיו זה הזמן לשים את הדגש על הצורך עצמו ולא על דרך הפעולה שבחרה בה ילדתך. מה שחשוב הוא להצליח להיות עם הילדה בתסכול שלה ובקושי שלה, גם אם לא ממש נבין על מה בדיוק המהומה. "את מתוסכלת כי נשברה לך העוגייה?" עד כמה שזה נראה לנו מצחיק, עבור ילדה בת שנתיים וחצי שנשברה לה העוגייה כשרצתה אותה שלמה מדובר בנושא רציני למדי.

3. חיבור לפני פתרונות והסברים זה לא הזמן להסברים. יהיה לזה זמן בסוף השיחה שלכם או למחרת, עכשיו זה הזמן ליצור את החיבור, שהוא הבסיס לקשר ביניכם. שיחה בגובה העיניים (אפשר ממש לשבת לידו על הרצפה) תאפשר לך לייצר ולנהל שיחה כנה על הרגשות שלו מבלי שהילד שלך ירגיש מאויים. זה הזמן לדמיין את עצמך בנעליו שלך ילדך, ולנסות לתמלל את הרגשות, הצרכים והחוויה שלו במילים. המהלך הזה יאפשר לשניכם בהירות לגבי הסיטואציה שבה אתם נמצאים (כי לפעמים גם הילד שלנו לא כל כך מצליח להבין מה כל כך קשה לו, או מה עובר אליו), וגם ייצר אמון ביניכם. בשלב הזה שאלות קצרות, ממוקדות, תוכלנה לעזור לך להתחבר לילד שלך קצת יותר. אתה כועס? היית רוצה ש….? כשאני לא מרשה לך אז אתה ממש מתעצבן?

*** לא צריך לחפש את השאלות שהתשובה עליהן היא כן, אלא רק לנסות לנחש, ולגשש.

אם טעית - לא נורא, הילד שלך ידע להגיד לך אם הניחוש מדוייק או לא, ואם לא. אז ביחד תחפשו את מה כן. המהלך האמפתי הזה גם עוזר לילד שלנו להבין את עצמו טוב יותר, ומגדיל את הסיכויים שבעתיד הוא יוכל לבטא את התסכול במילים ולא בצרחות.

4. נוכחות אמפתית יש מצבים שבהם שיחה יכולה להקל על התסכול, וישנם מצבים שלא ושכל מה שכדאי לך לעשות זה להיות שם עבור הילדה שלך. במצבים האלה כדאי להיות ברגישות ולעשות דברים בעדינות, תוך כדי שאילת שאלות: את רוצה שאשב לידך? את רוצה שאלך? אני יכולה להניח עלייך יד? היית רוצה אולי חיבוק? הגישוש הזה עוזר לך להתקרב קצת יותר לילד השלך, ומשאיר אצלה יכולת שליטה לגבי מעשים שיהיו מדוייקים למענה ולטובתה. אלה הם ארבעת השלבים הראשונים שמאפשרים חיבור וקשר בינך לבין ילדך, הם לא לינאריים והסדר שלהם לאו דווקא הכרחי. יתכן שכבר התחיל להתגלגל כדור השלג ושכחת לעצור והתחלת להסביר ולהגיב. תמיד אפשר לעצור, לנשום ולחשב מסלול מחדש. לאחר ארבעת השלבים הללו סביר מאוד להניח שילדך קצת נרגע ושמכאן יהיה לכם קל יותר להרגע ולתקשר ביניכם, עכשיו, בהתאם לגילו של ילדך, וכן בהתאם למצב של שניכם ישנם עוד שני צעדים נוספים שיובילו לפעולה מוסכמת כלשהי:

5. זמן הסברים וביטוי עצמי של ההורה יכול להיות שבשלב הזה הילד שלך יהיה מוכן לשמוע את ההסברים שלך ומה חשוב לך. כדאי מאוד לעשות זאת ברגישות. "מאוד חשוב לי להגיד לך למה אני לא מסכימה. אתה מוכן לשמוע?" אם יגיד כן, זה הזמן לתאר מה עובר עליך, את הקושי שלך ומה ההסבר שלך. אם יגיד לא, גם זה בסדר.. כנראה שהוא לא פנוי עדיין לוותר על המקום שלו. השאירו את ההסברים לזמן אחר, אפשר לחזור לשיחה הזו גם למחרת. שום דבר לא בוער. 6. שלב הפתרונות בשלב זה נחפש פתרונות שיענו על מרבית הצרכים של כל הנוגעים בדבר, מתוך הבנה ואמונה שאחרי שיהיה את החיבור וההקשבה האמפתית, גם ההורה וגם הילדה מוכנות למצוא פתרון שיהיה מוסכם על שני הצדדים. אולי מישהו יחליט לוותר לטובת האחרת, ואולי ימצאו פתרונות יצירתיים, חדשים ואחרים שיהיו מוסכמים על כל הנוגעים בדבר. אם החלטת "לוותר" על מה שהתעקשת עליו מקודם חשוב שתגידי את זה לילד שלך, תוך מתן הכרה לצרכים שלו, ושלך שבשמם החלטת לבחור לפעול אחרת.

"אני יודעת שמקודם לא הסכמתי להישאר עוד בגן השעשועים, ועכשיו אחרי שדיברנו אני מבינה כמה חשוב לך לשחק עוד קצת. אני מסכימה שנישאר עוד קצת, אבל חשוב לי גם לסכם איתך מתי חוזרים הביתה."

זהו אינו וויתור, כל עוד תרגישי בנוח עם הבחירה המחודשת, זוהי הדדיות, אכפתיות ונתינה מהלב.

ויכול להיות שאין ברצונך או באפשרותך לוותר, וגם זה בסדר. אפשר להמשיך לתת אמפתיה ולהיות עם הילדה שלך באכזבה שלמרות הכל, לא תענו לבקשה שלה הפעם "את ממש מאוכזבת ומתוסכלת שאת לא יכולה לבחור לעצמך הפעם?" "הפעם אנחנו חייבות ללכת הביתה, אני מקווה שבפעם הבאה נוכל להשאר יותר זמן".

ומה עם החינוך? ומה עם דחיית סיפוקים?

הפתרונות לא תמיד יהיו התגמשות לכיוון של הילד שלנו, וזה בסדר שאנחנו נגיד לא ונסרב, אך חשוב שנזכור לעשות זאת באופן שישמור על הדיאלוג בינינו. אפשר לקרא כאן עוד על דחיית סיפוקים

ובכל מקרה, החינוך הוא כל מה שקורה לפני, אחרי ותוך כדי האירוע:

חינוך לניהול שיח רגשי, לזיהוי ולביטוי של צרכים ורגשות.

חינוך לאמפתיה ולהקשבה הדדית.

חינוך דיאלוגי לניהול משברים מתוך שיח מכבד וליצירת הסכמים שעובדים לשני הצדדים.

חינוך לשותפות משפחתית ולסבלנות.

חינוך לשמירה על יחסי הכוחות בינינו, להפעלת כוח-עם ולא כוח-על.

כל אלה יובילו גם להבשלה של יכולת דחיית הסיפוקים ולחיות עם צרכים שאינם מתמלאים, כי אלה מקבלים הכרה בקיומם.

*** במקרים של מלטדאון רגשי ההצעה היא לא ללכת ראש בראש עם הילד, ולהבין שמדובר במצב של מצוקה ועל כן נשתדל ככל האפשר לא להגיע למצבי מלטדאון, להימנע מסיטואציות מאתגרות, ואם כבר הגענו למלטדאון ננסה לקצר אותו ככל האפשר ע"י מענה מותאם לצרכים, הפחתת העומס והגירויים.

לקביעת פגישת הדרכת הורים ולהתייעצות התקשרי אל 054-2444238

או שלחי הודעה במייל inbal.nvc@gmail.com