דילמות על פינוק והשלמה

מתעוררת בבוקר, הבית חשוך וקר כולם ישנים, הגשם דופק. ממש, אבל ממש מתחשק לי להתכרבל חזרה במיטה. עולה לחדרו של המתבגר, מגרדת אותו מהמיטה תוך הפגנת כל יכולות העל שלי בלהיות אמא נודניקית. הגשם ממשיך לדפוק וברור לי לחלוטין שאני אסיע אותו לתחנת ההסעה. בעודי ממתינה איתו בתחנה להסעה (מי הגאון שעיצב את התחנות האלה, שלא מגינות מהגשם ולא מגינות מהשמש?) נזכרתי בימים שהייתי מגיעה רטובה לבית הספר, נאבקת בדרך עם המטריה, נרטבת מרכב חולף שהשפריץ ואז יושבת יום שלם עם ג'ינס צמוד ורטוב ומגרד, וחולצה רטובה שנצמדת. ועלה בי הקול הביקורתי, שאני מפנקת את הילדים שלי ולא נותנת להם להתמודד עם החיים כמו שאני התמודדתי ''בימים ההם''. ועוד שלל מחשבות שמתערבבות עם קולות מבחוץ. נזכרתי גם בשמחה הגדולה לצאת ביום גשום מבית הספר ולגלות מול השער את אבא שלי מחכה לי עם הרכב להסיע אותי הביתה. אז, עוד לפני שהיו טלפונים סלולריים, ו-וואטסאפים שאיתם אפשר לעדכן בכל שינוי בכל רגע נתון. ועלה בי קול נוסף, רך יותר, שאומר שגם ככה אני בבית, אז למה שלא אעזור ואקל? גם אני הייתי שמחה לעזרה שכזו וממש הייתי מתבאסת ללכת בגשם ולהגיע רטובה. ועלתה בי השלמה שיכול להיות שאני מפנקת את הילדים שלי, ואני בוחרת לפנק אותם באופן הזה, ושיש להם מספיק אספקטים אחרים בחייהם שהם מתמודדים עם דברים שאני לא יכולה לעזור בהם, ושזו בעצם המהות של משפחה - להיות שם למען האחר, לעזור ולהקל איפה שאפשר, ושזו דוגמה אישית נפלאה בשבילם, לעשות למען האחר משהו שהוא אולי קטן בשבילך, אבל גדול בשבילו. ועלתה בי מחשבה שלפעמים שאנחנו ההורים מפחדים לפנק ומהקולות החיצוניים שזועקים על הדור המפונק שאנחנו מגדלים פה, שאנחנו נמענים מלעשות דברים בשביל הילדים שלנו. דברים שיכולים להיות קטנים בשבילנו ועצומים בשבילם ובכך אנחנו מנציחים את הריחוק ואת פער הדורות בינינו. ואז חזרתי הביתה להתחמם מול התנור, וכשיחזור מבי''ס אחזיר אותו מהתחנה, ואציע לו מרק חם כמו שהוא אוהב.