מה מסתתר מאחורי הנעליים בסלון?

כשאני מבקשת מהילדים שלי להחזיר את הנעליים למקום ולא להשאיר אותן ב"מקום הקבוע" שלהן מתחת לשולחן בסלון, אני מבקשת לענות על הצורך שלי בסדר, באירגון. זה גם מספק לי שקט.

אבל זו גם בקשה לדעת שאכפת להם ממני.

שאכפת להם מזה שחשוב לי הסדר, שאכפת להם מזה שאני משקיעה זמן ומאמצים בסדר. שאכפת להם ממני.

זהו רובד עמוק יותר של צרכים, שנענים ע"י דרכי פעולה שונות, הרובד הזה הוא המהות של מערכת היחסים שלי איתם.

כי סדר יכול להיות לי חשוב, ואני יכולה לסדר כדי לענות על הצורך הזה.

אבל שכאני מבקשת מהם את השותפות שלהם בסידור הזה, אני בעצם מבקשת מהם לקחת גם אותי בחשבון.

ולרוב כשהבקשה שלי בסדר לא נענית, חוסר השקט שאני חווה בגוף שלי, והמחשבות שמתרוצצות לי בראש, לרב לא תהיינה קשורות לעצם הסידור של הבית, או לנעליים מתחת לשולחן, אלא לעצם היחסים שלי עם הילדים שלי (או עם בנהזוג שלי), על הבקשה הגדולה הזו, לדעת שאכפת להם ממני.

ואפשר לשים לב לזה, כי מרבית המחשבות והדברים שנגיד (או נטיח) בצד השני יהיו קשורים ליחסים.

"אני כל הזמן דואגת ומסדרת, כמה כבר קשה זה לשים את הנעליים שלכם במקום??"

"נמאס לי! אני לא משרתת" (משמע, אני אמא שלכם, אני אישה, יש לי קיום שלם שאני אשמח שתראו אותו ותתנו לו הכרה).

והדרך להתמודד עם זה, זה להתאמן לחיות בשלום עם ה"לא", עם חוסר ההיענות לבקשה שלנו (בסדר לדוגמה) ולדעת מה לעשות עם ה"לא" הזה.

ובעצם להניח לרגע לנושא המשני בשיחה שלנו, של הסדר, ולעבור לדבר את הנושא הזה, הגדול, הבוער, של היחסים.

כי בעצם לכולנו חשוב לדעת שאכפת מאיתנו.

וגם הילדים שלנו ישמחו לדעת שאכפת לנו מהם, גם כשאנחנו אומרים להם לא.

כי בעצם העובדה שאנחנו אומרים להם לא ללכת לחבר, לפעמים נחווה אצלם כחוסר התחשבות בהם ובצרכים שלהם, ובעצם כך, לא אכפת לנו מהם (ולא משנה כמה ההסבר שלנו יכול להיות הגיוני).

וזה מתחבר גם לנושא של גבולות, כי בעצם הגבולות הם "קו אדום" שאנחנו מסמנים, שלא תמיד מתנהל לגביהם דיאלוג או שיח. הוא נשאר ברמת המעשים, ואז הם עלולים להחוות כחוסר התחשבות בצורך העצום הזה "לדעת שאכפת ממני". ולזו ששאלה מה אפשר להגיד כדי שזה לא ישמע בכייני או פולני עניתי: כל דבר שיבטא אותך ואת הבקשה שלך ואת הצורך שלך באופן לא מאשים, אלא כזה שמבקש הכרה ותמיכה.

כמו למשל:

תקשיבו חמודים,

ממש קשה לי לתחזק את הבית לבד.

כשאני רואה נעליים בסלון כשאני חוזרת מהעבודה אני כועסת ומיואשת, כי חשוב לי שגם אתם תזכרו שיש דברים שחשובים לי - כמו לדאוג לתחזוקה בסיסית של הבית.

אתם חושבים שזה משהו שתוכלו לקחת על עצמכם? לזכור לשים נעליים במקום כשאתם חוזרים מבית הספר או לפחות לפני שאני חוזרת מהעבודה - כי זה משהו שחשוב *לי*? מה את אומרת?