אלימות בילדות ובגיל הרך

איך ללמד את הילדים והילדות שלנו להתמודד עם אלימות? אלימות היא קו אדום וכהורים חשוב לנו לחנך את ילדינו לא להשתמש באלימות, אבל מה לעשות כשהילד שלנו נתקל באלימות מצד ילד אחר? איך נלמד את הילדים והילדות שלנו להתמודד עם אלימות בדרך לא אלימה?

מה לעשות כשהילדה שלי חוטפת מכות מילד אחר? 

איך אלמד את הילד שלי להגן על עצמו?  שיעמוד על שלו. שלא יצא פראייר?

ללמד אותה להחזיר או להתרחק?

ואם אלמד להתרחק, זה ללמד להיות רכרוכית? חלשה? זה יפגע בה בסוף? אלימות, כוח שגורר עוד כוח

בכנות, ובאופן עצוב למדי כולנו נתקל במצבים אגרסיביים או על גבול האלימות במהלך חיינו ועל בסיס יום יומי:  הבחור שחתך בכביש, האישה שנדחפה לתור, החולה שהתפרץ על הרופאה במיון.

באופן משמח למדי רב המקרים האלה לא מגיעים להסלמה מאחר הצד השני לא ממשיך עם האנרגיה האלימה ולא "מחזיר" לאף אחד.

כמו בפיזיקה פשוטה כוח גורר עוד כוח, אם לא ניתן לו עוד אנרגיה או כוח להתחדש, הוא בסופו של דבר ידעך.

ילדים נתקלים במצבי "אלימות" (בכוונה במרכאות, ונגיע לזה ממש עוד רגע) מגיל צעיר מאוד, ממש מגיל הפעוטות: בתור במגלשה בגן השעשועים, החברה ש"חטפה מכונית", הילד שמשך בצמות,  החברה מהגן שנשכה.

וכהורים נתחבט בשאלה איך נכון להגיב? מה נכון לעשות? איך נלמד להתמודד? מהי התגובה המתאימה שגם תשמור על הילד שלנו וגם שלא תתן לגיטימציה לאלימות?

לתוך כל השאלות האלה נוצקים גם הפחדים הכי בסיסיים שלנו כא־נשים בחברה: רק שלא יהיה פראייר, שלא ינצלו אותה, שלא יהיה חלשלוש, היא חייבת ללמוד להגן על עצמה! סטטוס קוו: פגיעה באחר היא קו אדום

בתור התחלה נשים כאן הסכמה אחת גורפת, פגיעה גופנית בכוונה תחילה ומתוך רצון לפגוע היא קו אדום.

השאיפה שלנו היא לייצר חברה שבה האלימות לא מקבלת לגיטימציה מצד אחד ומצד שני - לא נייצר כנגדה עוד כוח אלים שיאפשר לה להמשיך להתקיים.

העקרונות שאפרט בהמשך, לחינוך ילדינו להתנהלות מול אגרסיביות ואלימות יהיו נכונים לילדים ולילדות, לנוער ואפילו לנו המבוגרים והמבוגרות שנתקלים במצבים אלימים. מהי אלימות?

אלימות היא שימוש בכוח על מנת לפגוע בקורבן, באלימות יש שני מרכיבים: המעשה עצמו וכוונת הפגיעה.

מה זה אומרת כוונת פגיעה? אם נתתי בטעות מכה באפו של הבן שלי עם המרפק, והוא נפגע וכאב לו, אבל לא הייתה בי כוונה - הרי שאין כאן אלימות.

אם מתוך תסכול פעוט בן שנה וחצי נשך את החבר שלו, אבל לא הייתה לו כוונה לפגוע, אלא לבטא תסכול - הרי שאין כאן אלימות מכוונת.

אם ילד מרביץ כדי לפגוע, להזיק, לנקום, "להראות לו מי יותר חזק", אם הורה מרביץ לילד שלו כדי "לחנך", אם מישהו או מישהי משתמשים בכוח (הפיזי, המילולי או המנטלי) שיש להם על מנת להתעלות, להקטין, לגרום לאדם אחר לעשות משהו שהוא לא רוצה, זוהי אלימות. ולמה חשובה ההפרדה בין המעשה לכוונה?

המילה "אלימות" לכשעצמה מעוררת בנו מגוון רגשות ותחושות, היא מכווצת, היא מעוררת בנו את הרצון  לקטוע את המעשה בעודו באיבו, כי בבסיסה של המילה אלימות יש תוקף וקורבן, יש רצון וכוונה לפגוע מול הרצון להתגונן ולכן גם מעוררת בנו אופן פעולה מסויים, מאוד נחרץ, חד משמעי ולפעמים אפילו מבוהל.

כשאנחנו מספרות על פעוט או ילד שהתנהג באלימות, חשוב שניקח בחשבון את המטען הרגשי הזה שמגיע עם הסיפור, ושהמטען הזה משפיע על אופן התגובה שלנו. אלימות בגיל הרך - האמנם?

בואו נסתכל רגע על אופן התקשורת של פעוטות וילדים צעירים.

בזמן רגיעה ינסו פעוטות להסביר את עצמם במילים קצרות, במשפטים שבורים או במחוות (ג'סטות) גופניות - בהצבעה, במשיכת הגוף, בלמשוך את היד של ההורה או בלעשות את מה שהם רוצים כאן ועכשיו (כמו לקחת את השרפרף ולטפס על השיש כדי להוריד את העוגיות מהארון הגבוה).

נוכל להבחין כי לפעמים יקח זמן עד שיצליחו להתבטא ולהיות מובנים ולכן, גם אם מדובר בפעוטות וילדים צעירים שכבר יודעים לדבר, ברגעי סטרס, תסכול גבוה או אפילו התרגשות רבה, כשאין זמינות לסבלנות, או כשהחוויה של חוסר המובנות כבר מתסכלת, רובם עדיין ישתמשו בצורת התקשורת שהכי זמינה להם על מנת לבטא את עצמם:  דרך הגוף או בהבעה ווקלית שאינה כוללת מלל רב.

זאת אומרת: פעוטות משתמשים בגוף שלהם, בידיים או בצעקות על מנת לתקשר ולבטא את עצמם. גם ברגעי שמחה וגם ברגעי משבר. יש מעשה, אך אין כוונה. חשוב לזכור שכשפעוט או ילד צעיר מכה הוא לא מכוון לפגוע או לפצוע.  לרב הם בכלל לא יבינו את ההשלכה של המעשה ומאחר וזהו השלב האגוצנטרי בהתפתחות פעוטות גם יתקשו להבין את המשמעות של המכה על החבר, שכואב לו ואת פוטנציאל הפגיעה או הנזק, הוא כרגע מרוכז בתוך עצמו ומתקשה לראות את האחר.

זה לא בגלל רוע או חוסר חינוך או כוונה לפגוע וגם לא מתוך בחירה בעצמו על פני האחר, אלא מפני שזה כל מה שזמין לו באותו הרגע.

ההסתכלות הזו על אלימות בגיל הרך לא מגיעה על מנת לתת לגיטימציה לפעולה עצמה ולפגיעה שבעקבותיה, אלה על מנת לעזור לנו המבוגרים והמבוגרות, לפעול מתוך הבנה של הילד ולהגיב באופן שקול שיתמוך בהמשך גם בתהליך החינוך לאי-אלימות. אז איך נלמד שלא מרביצים? מתוך אמפתיה, והסברים בגובה העיניים, בתוך אווירה רגועה שמאפשרת למידה והפנמה ומתוך דוגמה אישית, אבל בטח שלא דרך כעס או צעקות שיגרמו לילד לפחד מאיתנו (גם כאן, אם נודה על האמת, יש אלמנט של הפעלת כוח על אדם אחר, קטן, על מנת לגרום לו לעשות מה שאנחנו רוצים, להפסיק להפעיל כוח. שמתן לב למעגל שנוצר כאן?)

אנחנו רוצים שילדינו ילמדו את המשמעות של המעשים, שלא מרביצים כי זה כואב ופוגע ושיש דרכים נוספות לבטא את התסכול ואת הבקשות שלהם.

כשאנחנו נכעס ונצעק, יתעורר אצל הילד־ה פחד מהתגובה שלנו, שיגרום אולי להפסיק להכות אבל לא בגלל שישנה הבנה למה זו לא התנהגות מקובלת.

אם כמבוגרים נראה את הפעוטות המרביצים כילדים אלימים, התגובה שלנו תהייה לרב אמוציונלית ואולי אפילו אלימה (צעקה או משיכה והרחקה).

אם נראה בהם פעוטות או ילדים שמתקשים לבטא את עצמם נוכל באופן שקול יותר לעצור את הפגיעה האפשרית, במינימום הכוח שנדרש על מנת לעצור את הפגיעה, ובמקביל ללמד אותם דרכים אחרות, לגיטימיות יותר,  לביטוי הקושי, המצוקה או הבקשה שלהם.

ומה עם ילדים גדולים יותר?

אותו הדבר גם בנוגע להתנהגות אגרסיבית של ילדים גדולים יותר.

כשנראה את הצרכים ואת המניעים שלהם, יהיה לנו קל יותר לגשת אליהם לשיח מקרב ולא אגרסיבי.

לגישה הזו יש יותר סיכוי לעשות שינוי, בעיקר אם יחד עם השיח מגיע המסר החד משמעי והברור: אלימות אינה מקובלת בשום צורה ודרך, אני יכולה לראות ולהבין את התסכול שהוביל לפעולה, אבל חשוב שנמצא דרכים אחרות לבטא אותו שאינם פוגעות, אגרסיביות או אלימות.

אז איך נלמד את הילדים שלנו להתמודד עם אלימות בצורה לא אלימה?

למה אני לא מאמינה בללמד את הילדים שלנו "להחזיר"

מהסיבה המאוד פשוטה, ש"להחזיר" אומר להתנהג באופן אלים.

אם נלמד ילדים וילדות צעירים להפעיל אלימות אנחנו נלמד אותם נקמנות, שיטת "עין תחת עין",  שאלימות וכוחניות הן דרך לגיטימית לפתור סכסוכים.

אנחנו נמשיך לחזק את מעגל האלימות ואת התקשורת האלימה.

ב"להחזיר" יש פוטנציאל גבוה לנזק להדדי,  וסכנה אמיתית לפגיעה, לשני הצדדים.

פעוט שמלמדים אותו "להחזיר" יגדל להיות ילד, נער ובוגר שיפתור את הבעיות שלו באלימות, במקום בהידברות.

תשאל־י את עצמך: האם לזה אני רוצה לחנך את הילד שלי? לפתרון בעיות דרך אלימות?

האם אני רוצה שהילד שלי יגרר לקטטות אלימות במסדרונות בית הספר כי מישהו אמר או עשה לו משהו?

האם אני רוצה שבבגרותו הוא ינהג באלימות על הכביש רק כי מישהו עקף אותו מימין או חתך אותו ברמזור?

הנה סרטון על דרך מעניינת להתמודד עם אלימות ובריונות שלא באמצעות הפעלת כוח נוסף:

אבל מה אם יש ממש סכנה? אני אתן לו להיות קורבן? כמבוגרים, כשנראה ילד או ילדה שנמצאים בדרך למעשה שעלול לגרום לפגיעה, אנחנו נחתור לעצירת הפעולה הפוגענית, על מנת להגן על הילד שעלול להיפגע, אין כאן מקום לספק או לשאלות. עקרון שימוש בכוח לשם הגנה מדבר על הפעלת הכוח המינימלי שנידרש לו, הפיזי והרגשי, על מנת לעצור פעולה מסכנת. אם הילד שלנו רץ לכביש כמובן שנרוץ אחריו ונחזיק לו את היד, ואולי אפילו נגיד בבהילות (כי זה באמת מבהיל)  "הכביש מסוכן". אם אני רואה ילד שמגיע לחבוט על ראשו של החבר שלו עם מקל, לא משנה מה הסיבה, אני אחזיק את המקל במינימום הכוח הנדרש כדי לעצור את המכה ואגיד לו "המקל עלול לפצוע". את מידת השימוש בכוח הזו נרצה להעביר לילדים שלנו, כשימוש בכוח לשם הגנה על עצמם. לא על מנת לפצוע את הילד האחר, לא כדי "להחזיר לו", אלא רק כדי להגן על עצמם מספיק כך שיוכלו להתרחק מהאירוע.

מודל רמזור להתמודדות עם אלימות במסגרת לימודי קרב מגע שהילדים שלי השתתפו בהם,  היה  תרגיל המדמה סיטואציה שבה הם נמצאים במרחב כלשהו (ברחוב, בגן שעשועים וכד') ומישהו נטפל אליהם. הוא מסכם את השלבים שעלינו ללמד את הילדים שלנו לפעול לפיהם במקרה של התקלות באגרסיביות או אלימות, בהתאם לסיטואציה העומדת בפניהם ובגילם. 1. דיאלוג מתחילים בשיח. בשלב הזה הילדים למדו שאפשר לצאת מנקודת הנחה, שממולם עומד ילד שרוצה משהו שהוא לא בהכרח להזיק להם: לשחק איתם או לגלוש במגלשה, אבל אולי לא ממש הצליח לבטא את זה כראוי. שלב הדיאלוג הוא שלב האמפתיה, הוא מתפתח עם הגיל ועם המיומנות. זה יכול להיות גם "אתה רוצה להתגלש לפני במגלשה?" או כל משפט שמנסה להמיר את האנרגיה התוקפנית לאנרגיה מקרבת או לכל הפחות לדיאלוג שיאפשר להם להתרחק.

לפעמים זה יכול להיגמר במשחק משותף או בתורות על המגלשה, אבל אם זה  לא מצליח, או אם ההתנהגות מראש תוקפנית, או אם הם עצמם לא פנויים עכשיו לאמפתיה,  הם למדו להושיט יד לפנים, בתנוחת עצור ולהגיד:

2. עצור "אני לא רוצה לריב איתך" / "תתרחק ממני" או רק לצעוק "לא". אסטרטיביות שמשדרת באופן בוטח, שכל העסק הזה לא מוצא חן בעיניהם והם לא מעוניינים להיכנס לעימות.

3. אם יש התקפה וסכנה - יש גם הגנה בשלב הזה נלמדו דרכים מגוונות להיחלץ מהמריבה במינימום פגיעה בעצמם או באחר, על מנת לעצור את המהומה ולאפשר התרחקות וקריאה לעזרה. השימוש בכוח הוא רק במצב של אין ברירה, ורק במידת הכוח המינימלית שנדרש על מנת לנטרל פגיעה ולהתרחק, ולא על מנת ללבות קטטה. 

ההדרגתיות הזו,  מתחילה בלראות את הילד בצד השני באמפתיה, מתוך מחשבה על כוונת לב טובה ולא מתוך כוונת זדון, ממשיכה בשלבים, לא תמיד לינאריים אלא בהתאם לכוח שמגיע מולם, ומסתיימת במקרה הצורך בשלב השימוש בכוח לשם הגנה. 

כמה דברים חשובים שהתרגיל הזה מלמד: 1. דיאלוג אמפתיה. הילדים ינסו לראות את המניעים שעומדים גם מתחת למעשים, ויקחו בחשבון שהצד השני מנסה לענות על צורך כלשהו.

2. השימוש בכוח הוא רק לשם הגנה. בדיוק כפי שמארשל רוזנברג מדבר עליו. נשתמש בכוח, רק אם אין לנו ברירה, להרחיק את התוקף או את הסכנה מעלינו, כדי שנוכל בעצמנו להתרחק ולהגן על עצמנו.

3. ההתרחקות היא לא מתוך אנרגיה של "פחדנות" או של "פראייר" אלא מתוך אנרגיה של שמירה על החיים, מתוך בחירה וכוח.

אם אנחנו נחשוב שהילד פראייר, חלש או פחדן ונגיד לו את זה, זה גם מה שהוא יחשוב על עצמו.

אם נשבח את ההתנהגות הזו, את השמירה שלו על עצמו ועל הסובבים אותו, ונראה לו שהכוח לא נמצא בשרירים אלא ביכולת הבחירה שלו לא להיכנס למריבה אלימה - זה המסר שהוא יספוג מאיתנו.

4. קריאה לעזרה: תפקיד המבוגרים במקרה של אגרסיביות ואלימות בין ילדים.

כמובן שיש את האפשרות האולטימטיבית, שבה נמצא מבוגר נוסף (גננ־ת, מורה, הורה) בסביבה, ושישנה את האפשרות לפנות אלינו לסיוע, הגנה, לתיווך ולגישור כך אנחנו ננגיש להם כלים נוספים לפתרון סכסוכים ובעיות.

בנוסף לחווית המסוגלות של להגן על עצמי בעזרת שלל הכלים האלה, ילדים זקוקים לידיעה שיש מבוגר ששומר עליהם, שהם לא חייבים להתמודד עם הקושי לבד.

חשוב לציין, שכמו כל דבר בחיים, גם זו מיומנות נרכשת, ושיש לנו כהורים או כא-נשי חינוך את האחריות ללמד את הדור הצעיר איך להתמודד עם מקרים שכאלה בדרך מקרבת 1. דוגמה אישית:  על ידי כך שאנחנו בעצמנו נתנהג בדרך דומה כשאנחנו נתקלים בסיטואציות דומות, בכביש, בקופת חולים, בסופר. 2. על ידי תיווך מקרב במקרי מריבה בין ילדים, בעיקר כשאנחנו עושות את זה כבר בגיל צעיר מולם, כך שככל שהם יגדלו ויתבגרו ויתרחקו מאיתנו, יהיו להם כלים להתנהג כך בעצמם. איך לעשות את זה בפועל? הנה דוגמה לתיווך מקרב: חבורה של בנות שלוש מתגלשות במגלשה, את רואה שיש ילדונת אחת חסרת סבלנות שמנסה להידחף בתור שלפניה, ושפת הגוף של הבת שלך שעומדת בתור עם החברות מראה חוסר שביעות רצון. הסבי את תשומת ליבה של הילדונת לביתך שעומדת לפניה: "היי חמודה, תראי, שתיכן עומדות פה בתור, וקוקי עומדת פה לפנייך" בת השלוש מהנהנת וממשיכה לדחוף בעדינות כדי להגיע למגלשה. "את ממש מתרגשת וחסרת סבלנות ורוצה לגלוש לפניה?" בת השלוש מהנהנת נמרצות, הרגל ממשיכה להישלח בקצת פחות נחישות. את פונה לקוקי: "קוקי, תראי, הילדה פה ממש מתרגשת וחסרת סבלנות, את רוצה לתת לה לעמוד לפנייך בתור?" אם קוקי אומרת כן, את אומרת לה "המעשה הזה מאוד נדיב בעיני, תודה" אם קוקי אומרת שלא, כי בכל זאת שאלת שאלה ומותר לה גם לסרב, את פונה אליה באמפתיה: "לא? גם את מחכה כבר המון זמן וגם את חסרת סבלנות?" קוקי מהנהנת ואז את פונה אל שתיהן: "בסדר, אז חמודה, את אחרי קוקי ותגלשי מיד אחריה, בסדר?" אם הילדונת ממשיכה לדחוף, אפשר לפרוס יד חוצצת בין קוקי לילדונת ולהגיד לה באסרטיביות "כשאת דוחפת ככה, זה עלול להפיל את אחת הילדות ואני לא רוצה שמישהי מכן תיפול". לרב, שיחה כזו, גם אם לא ענתה על הרצון של הילדונת לגלוש ועכשיו, נתנה לה מקום, ניראות, והתייחסות למה שעובר עליה עכשיו. נתת מילים (בשאלות) למה שהיא מרגישה עכשיו, וגם קוקי שלך מקשיבה ומצליחה לראות איך את באופן לא אלים גם שומרת עליה וגם רואה את הילדה השניה. מנעת קטטת פעוטות, נתת תשומת לב לשתיהן, עזרת להן לשיים תחושות גוף. והנה, אפילו התור התקדם טיפה, ועם עוד קצת סבלנות תוכלי לשאול לשמה ולעזור להן להכיר קצת אחת את השניה, אם נראה לך שקוקי שלך רוצה. פעוטות וילדים זקוקים לדוגמה אישית ולתיווך, מיומנויות חברתיות הן לא דבר שנולד מתוך וואקום.

משאלת הלב שלי היא לחיות בעולם שבו האנרגיה האלימה לא מזינה את עצמה, לא עוד הוא יכה אותי, אני אכה אותו. לא עוד ללכת מכות על חניה /מריבה על מיטת שיזוף. לא עוד מריבות על הכביש רק כדי לא להיות פראיירים. אפשר לראות לאן האנרגיה הזו מובילה אותנו.

כדי לתת סיכוי שמשאלת הלב הזו תתממש, נעצור את האלימות מהכיוון שלנו. נהיה השינוי שנרצה לראות בעולם, לא ניתן יד ולא נחנך את ילדינו לתגובות אלימות, אבל בהחלט נלמד את עצמם להגן על עצמם ועל חבריהם, במידת הכוח המינימלית הנדרשת.