אפשר להיות תמיד רגועה?

בואו נשים את זה על השולחן. אי אפשר להיות תמיד. תמיד רגועה, תמיד שלווה, תמיד נינוחה, תמיד אומרת את הדבר הנכון, תמיד מסבירה אך לא כועסת, תמיד לא צועקת, תמיד… אמא מושלמת שכזו.

מה לעשות שאנחנו כאמהות (וכהורים, ובכלל כבני אדם וכבנות חווה) נתונות ללחצים מכל כיוון ולפעמים זה משפיע ומשליך על הסבלנות שלנו, על הנינוחות שלנו, על האופן שבו אנחנו מגיבות לילדים ולילדות שלנו.

אין כמעט מפגש עם הורה שההמשפט "אני רוצה להצליח להגיב ממקום שקט ובצורה נעימה יותר" לא יהיה נוכח בו וברור לי שהוא מעוגן ברצון שלנו להיות אמהות נפלאות לילדינו ולא לפגוע בהם, מי מאיתנו לא רוצה את זה? זו גם מטרה נפלאה וחשובה מאין כמותה. הרי אני בעצמי אתעקש לספר לכן כמה איכות הקשר עם הילדים שלנו חשובה לטווח הארוך ולטווח הקצר. הרי אני לא מטפחת ומשבחת התנהגות שעלולה להיות פוגענית.

אבל ההחזקה של ה*תמיד* וחוסר החמלה לרגעים שבהן אנחנו לא מצליחות כי אנחנו - עמוסות, טרודות, עסוקות ובאופן כללי - אנושיות, ועל כן נתונות בעצמנו למצבי רוח ולהשפעות כאלה ואחרות, פוגעת בנו כי היא חונקת כל אפשרות לחמלה עצמית.

היא מייצרת אשליה שלהיות משהו *תמיד* או *כל הזמן* היא אפשרות מעשית, וכך בכל פעם שאנחנו לא מצליחות אנחנו מענישות את עצמנו ומלקות את עצמנו על כמה אנחנו נוראיות.

ולכן, גם אין כמעט מפגש שבו אשמע את המשפט הזה ולא אגיד שהמטרה שלי היא לא להפוך אותנו לנזירות בודהיסטיות, רגועות ושלוות תמיד, מגיבות בשקט ובשלווה גם כשהעצבים רופפים. המטרה היא לעזור לנו להבין קצת יותר למה אנחנו קצרות, עצבניות, חסרות סבלנות. המטרה היא לקבל כלים לבטא את עצמנו באופן לא מאשים או תוקפני לילדים, גם אם זה יהיה בצעקה או בהרמת קול של ייאוש. המטרה היא להצליח לרפא את השברים, גם אחרי שצעקנו כדי להחזיק את הכאב הזה ביחד, לטובת היחסים. ועל הדרך נגלה, שככל שנתרגל יותר ונהיה מודעות יותר, כך גם מפלס הסבלנות יעלה, נהיה רכות יותר עם עצמנו ואפילו נצעק פחות.

אז בפעם הבאה שאתן חסרות סבלנות תזכרו, שלנזירים בודהיסטים יש זמן להמון מדיטציות. ושאין להם ילדים