על עונשים, ריפוי ושיקום.

כשנרשמתי ללימודי הקרימינולוגיה לתואר ראשון, הכיוון שלי היה שיקום אסירים. החזון שלי היה לעבוד בבתי סוהר, להבין את הפושעים ולהראות להם שהם יכולים להיות חלק מחברה תקינה - לטובת החברה ולטובתם האישית.

יצא שעם השנים והילדים החיים תפסו כיוון אחר, שונה אך משלים והתקשורת המקרבת נכנסה אל חיי.

תוך כדי ההעמקה בתקשורת המקרבת הבנתי את המהות של מה שהיה טמון בי מאז ומעולם, ההבנה שענישה לא עובדת.

ענישה לא עובדת ככלי לחינוך ילדינו,

והיא לא תעבוד כשננסה לשקם ולהחזיר מבוגרים למוטב.

הרחקת אנשים שמהווים סכנה לחברה הכללית היא צעד ראשון ומתחייב, בתקשורת מקרבת נקרא לזה שימוש בכוח לשם הגנה.

אבל מה שקורה אח''כ הוא-הוא הצעד הקריטי והמשמעותי בחייו של האדם.

השאלה המהותית היא מה עושה המערכת אחרי שעצרה את האדם? מה המטרה? האם המטרה היא להרחיק את האדם מהחברה ולהגן עליה, או שמא המטרה היא ענישה לצורך נקמה (כי המציאות מוכיחה שבתור הרתעה היא לא ממש מצליחה)? האם המערכת מפעילה מנגנון של פחד והאשמות, הענשה, הרחקה מהחברה ובמקרה של בתי הכלא - להכניס את הפושעים לבית ספר של פשיעה, בו כולם מתמנגלים יחד ולומדים את רזי הפשיעה אחד מהשני, ובכך משמרים את הפשיעה, ואחוזי הפשיעה החוזרת נשארים גבוהים, ומתייגים באות קין לעולם ועד?

או

שהמערכת מבקשת ריפוי ושיקום, לאדם, לחברה, לקורבנות? לראות את התמונה הכוללת, את העולם שממנו הגיע העבריין / הפושע, את מכאובי ילדותו, את הפצעים הגדולים שלו, לוקחת בחשבון שרב הפוגעים נפגעו בעברם, על מנת לרפא ובהמשך גם לשקם את האדם ולעזור לו להיות חלק נורמטיבי בחברה?

אני יודעת, זה חתרני ולפעמים מזעזע לחשוב שאנשים שפגעו באחרים יקבלו סיכוי לחיים נורמטיבים בעוד קורבנותיהם סובלים וסובלות, אבל נקמה מעולם לא קידמה את האנושות אלא רק שימרה את המעגל האינסופי של פוגע וקורבן. נקמה לא תחזיר לקורבן את מה שאיבד־ה.

במערכת הוליסטית כמו שאני רואה בחזוני, ישנו ריפוי של שני הצדדים, בהתחלה בנפרד ואז אולי גם ביחד, אם ירצו ויבקשו.

כי מגיע לנו להאמין בטוב האדם, ומגיע לנו לחיות בעולם שרואה את האור ולא מנציח את החושך.

כי רק כשנגדע את המעגל, יש לנו סיכוי להקטין את אחוזי הפגיעה.

כשהמערכת מפעילה את מנגנון הבחירה והאחריות מתוך רצון, נותנת יחס של כבוד אנושי בסיסי, ותנאי מחייה הוגנים היא מטפלת מהשורש וכפועל יוצא מכך משחררת בסופו של דבר אנשים נורמטיביים, עם קורט של אמון באנושות.

אולי לא כל הפוגעים ברי שיקום, ויהיה על המערכת לבחון ולחקור כל אדם ואישה שמגיעים אליה על מנת לבחון את הסיכוי אבל אני מאמינה שהאחוזים שלהם קטנים בהרבה משניתן לחשוב.

וכהורים, לא נותר לנו אלא לחשוב על אילו ערכים נרצה לגדל את הילדים והילדות שלנו?

נקמה, ענישה, ריפוי, דיאלוג?

את הרשומה הזו כתבתי בעקבות שני פוסטים שראיתי בפייסבוק,

האחד על השיטה הנורבגית לשיקום אסירים

https://www.facebook.com/groups/140579966013837/posts/2740998992638575/

והשני, הסרטון הזה על שיקום אסירים אלימים בישראל.

https://fb.watch/hiZ_BIN8fg/?mibextid=c059er