מהו כוח העל שלך? על יחסי הכוחות בין הורים לילדיהם

איך יותר כיף לך לחיות בעולם? מתוך חוויה שיש לך משמעות, שיש לך כוח להשפיע, שהקול שלך נשמע ושהוא חשוב, שרואים אותך ואת הדברים שחשובים לך? או מתוך חוויה שמישהו אחר מחליט מה טוב לך, יודע מה טוב ומה נכון לך, שמפעיל עלייך כוח, השפעה, אולי אפילו פחד על מנת שתפעלי לפי הרצון שלו?

נראה לי שהתשובה הזו לגמרי ברורה, הרי מי רוצה לחיות תחת כוח חיצוני שמופעל עליה ללא היכולת להשמע? מצד שני כהורה (ואם נודה על האמת), זה ממש נוח כשהילדים והילדות שלנו עושים בדיוק מה שנבקש, בלי יותר מדי וויכוחים או התקפי זעם.

בבואנו לבחון את כוונת הלב שאיתה נגיע אל ההורות שלנו נשאלת שאלת המפתח:

איזה אמהות ואבות נרצה להיות ומה חשוב לנו ביחסים עם הילדים והילדות שלנו? האם נרצה להיות אמהות ואבות שידעו ויחליטו לילדיהם ולילדותיהם על כל פעולותיהם, תוך שימוש בכוח שיש בידינו מתוקף היותינו הורים, מבוגרות ומבוגרים האוחזים במאה ובדעה?

או שמא נרצה להיות הורים של שותפות ולנהל שיח מתמיד עם הילדים והילדות, לא לאלץ לעולם את ילדינו לעשות דברים שאין להם עניין בו ולהשתמש בכוח שלנו על מנת לרתום את הילדים והילדות למטרה משותפת?

במאמר הזה נעשה סקירה קצרה על שני הכוחות האלה, כוח-על וכוח-עם, נבחן את היתרונות והחסרונות ואת ההשפעות קצרות וארוכות הטווח בתקווה שבסופו אפשר יהיה להגיע למסקנה האישית שלך ולאיזון הנכון למשפחתך בין שתי הדרכים הללו.

יכול להיות שבמהלך הקריאה תתעורר בך חוסר נוחות או רגשות של עצבנות, אכזבה עצמית או אפילו כעס על הכתוב ועל כן חשוב לי לשים כאן ספויילר קטן: בפאן הפרקטי התשובה כמובן נמצאת איפשהו באמצע, כי פנטזיות לחוד ומציאות לחוד, ואני ששמתי לעצמי מטרה להנגיש את התקשורת המקרבת כשפה מדוברת ומעשית לוקחת בחשבון שמאוד קשה לחיות אידיאולוגיה מבלי לעשות התאמות למציאות. כי מה לעשות, החיים.

אז בואו נתבונן רגע בכוח שיש ל"כוח על".

כשניקח לעצמנו את האפשרות להפעיל את הכוח שלנו נמצב את עצמנו בעמדה של שליטה. הכוח נמצא בידיים שלנו ואנחנו אלה שנחליט, נקבע ונדאג להפעלת האמצעים שיש לנו לטובת ביצוע המשימה. אמצעים אלה יכולים לכלול בתוכם ענישה, איום, התניה (אם לא.. אז…), האשמה והפחדה (צעקות למשל, ענישה).

את הפעלת השליטה של הורים על ילדיהם מאפיינים מונולוגים, נאומים, החלטות חד צדדיות, והעדר הקשבה אמיתית. באופן כללי, ההתמקדות במקרים כאלה תהייה בהתנהגות עצמה ובשיפוט עליה (האם זו היתה התנהגות טובה או לא טובה, בסדר או לא בסדר) והכוונה לתוצאות מיידיות.

התגובה של הילדים למצבים כאלה היא פעולה מתוך מיקוד שליטה (מוטיבציה) חיצוני, ומתוך פחד, בושה ואשמה

למשל, אם אני רוצה שהבת שלי תסדר את החדר בסוף היום, אני אקבע בשבילה שבשעה שבע אפס אפס החדר חייב להיות מסודר ומתוקתק, כל הפליימוביל ניצב במקומו, הכדורים בסלסלה והבובות בארגז הגדול שלהן. כבר בשעה שש וחצי אני אשב לה על הווריד עם אמירות בסגנון "נו, קדימה, אין זמן, בשבע החדר חייב להיות מסודר" ועד ל "כבר שבע ושומדבר לא מסודר, אני מביאה שקית זבל ומעבירה את הבובות לילדים שאין להם".

היא תנסה להתמקח "אמא, רק עוד חצי שעה, אני באמצע משחק" (לא יודעת איך הילדות שלכן, הבת שלי תמיד תהייה באמצע משחק). אני אתעצבן ש"די, נמאס לי, יש לנו עוד ארוחת ערב ואת חייבת להתקלח, ואם לא תסדרי אני אקח את הבובות ולא אקריא לך סיפור לפני השינה". הילדה בתגובה או שתמשיך להתווכח והטונים גם שלי וגם שלה יעלו ויתפתח ריב צעקות מכוער או שתתחיל להיכנס ללחץ, תיכנס לחדר ותסדר אותו באמוק מהחשש שמא כל בובותיה האהובות יעברו לתרומה, וכאילו זה לא מספיק, גם לא אקריא לה סיפור. הו האימה!!

היתרון של הדרך הזו הוא המיידיות של המעשים ושל התוצאות כי אם אני מחליטה כך יעשה, בלי יותר מדי בלבולי מוח. החסרון הוא שאם נחיל את הדרך הזו על רב ההתנהלות שלנו מול ילדינו, הם יחושו חסרי אונים ושאין להם יכולת להשפיע על מהלך חייהם, שאנחנו והם נמצאים בשני צידי המתרס, ניצור מחנות של "אנחנו" ו"הם", נתחיל לאבד את האמון וההדדיות במערכת היחסים שלנו. ברבות הימים, לכשיגדלו, לעיתים נגלה שהכוח שיש לנו עליהם קטן ושהאיומים והענישה שלנו כבר לא מאוד מרשימים אותם. מה גם, שאם זו הדרך שבהם הם יגדלו ויתחנכו, הם יאמצו לעצמם את שיטת האיומים והעונשים ויחילו אותם על יתר מערכות היחסים שלהם, אפילו עם ההורים.

ילדים אלה עלולים לסגל לעצמם דפוסי התנהגות כללית על הרצף שבין ריצוי למרד.

ואם אחזור אל הדוגמה שלי,

החדר של הבת שלי אולי יהיה מסודר (תוצאה מיידית, בדיוק כפי שרציתי) אבל מה היא למדה? לפחד ממני, שיש לי עליה כוח, שאני יכולה לקחת לה את הדברים החשובים לה, שתרומה זה משהו לא כיפי. ובכללי, כוחניות וחוסר גמישות. מה היא לא למדה? לנהל דיאלוג שבו הרצונות שלה נלקחים בחשבון, את הערכים והסיבות שבגינן חשוב לי לדאוג לבית ולחדר מסודרים, שותפות ואחריות.

ומה עם "כוח עם"?

מה עם כוח-עם באמת? מה זה אומר? איך אפשר גם להפעיל כוח וגם להיות עם?

כוח עם היא יכולת העל להורות מובילה.

הורות מתוך "כוח-עם" מסוגלת לראות בהרחבה את הסיטואציה וגם את הרצונות והצרכים של הילדים והילדות באמפתיה וללא ביקורתיות.

התנועה העומדת מאחורי "כוח-עם" היא שותפות, חיבור וקירוב, שיוויוניות בחשיבות של הורה לצד ילדה, החלת גבולות טבעיים ודינמיים. הורות זו קורה את הילדים והילדות כשלמים, ברי ובנות הבנה וראויים בדיוק כמו ההורים להתייחסות ולהתחשבות ברצונות ובצרכים.

ההתמקדות במקרים אלה היא ביחסים עצמם, זוהי השקעה לטווח ארוך בקשר, בבניית האמון, בדיאלוגים המבוססים חמלה, אמפתיה וביטוי עצמי לצד הקשבה אמפתית.

כולנו אוהבים ואוהבות לדעת שדעותינו נלקחות בחשבון, ולכן כשמתנהל דיאלוג יש יותר סיכוי שנצליח לראות את הצד השני ולהפך, שיראו אותנו. מעצם הדיאלוג הזו נוצרת שותפות, ואנחנו כבר לא ניצבים משני צידי המתרס של הם ואנחנו.

ואם נחזור לדוגמה שלנו אוכל לנסח את בקשתי לסידור החדר בדרך אחרת: "הערב מתקרב וחשוב לי שנספיק לסיים לסדר את החדר, להתקלח, לאכול ארוחת ערב ואולי אפילו יהיה לנו מספיק זמן להקראת סיפור לפני השינה. אני מבקשת שבשעה שש וחצי תתחילי לסדר את החדר כדי שבשבע יהיה מסודר" מכאן, אהיה פנויה להקשיב למה שעולה אצל הבת שלי. נוכל אולי לדון לגבי השעה, או לגבי חיוניותו של הסיפור דווקא הערב. לפעמים היא גם תסביר לי שהיא בדיוק סיימה לסדר את כל הפליימוביל לקראת משחק ותבקש להשאיר אותו ככה עד למחר בבוקר, שיהיה לה זמן לשחק בו. לפעמים אני אעתר לבקשות שלה, ולפעמים אסביר לה למה זה פחות מתאים דווקא היום. אנחנו שומרות על דוח שיח רגוע, שבו כל אחת מסבירה מה חשוב לה, עד שנגיע לעמק השווה ולהסכמה מה מתאים לשתינו.

החיסרון עם הדרך הזו הוא הזמן. דיאלוגים לוקחים זמן שלא תמיד יש, לפעמים בגלל שממהרים, לפעמים כי לא פנויים רגשית לנהל שיחות ארוכות ולפעמים מדובר בסכנת חיים.

חסרון נוסף הוא, שמעצם הפעולה של כוח עם ניקח בחשבון שהתוצאה שנגיע אליה היא לאו דווקא התוצאה אליה כיוונו.

אז עד כאן החלוקה הפורמלית והדיכוטומית בין כוח על וכוח עם.

יכול להיות תוך כדי קריאה זעת בחוסר נוחות וקפצו בך מחשבות על האם זה באמת אפשרי להיות כל הזמן בדרך אחת? האם אפשר תמיד להצליח לנהל דיאלוג? האם זה נכון להקשיב כל הזמן?

אני בטוחה שגם אצלך היו סיטואציות שבהן עם כמה שרצית להיות "בתקשורת מקרבת" או "כוח עם" כל מה שיצא ממך זו כוחניות, חוסר סבלנות וייאוש אחד גדול.

השאיפה שנצליח לפעול כל הזמן אותו הדבר היא לא מעשית כי החיים קורים בזמן שנתכנן אותם, ואנחנו נדלג בין הרצוי למצוי.

אז על זה יש לנו הסכמה נכון? אנחנו נשאף להפחית את הכוחניות ולהעלות את מידת השותפות והדיאלוג.

לשמחתנו גם ברגעים שבהם אנחנו על הקצה נוכל לבטא את זה: "אני על סף תסכול, אני עייפה ומותשת ואין לי את הרצון או הכוח להתווכח ממש יקל עלי אם תסדרי את החדר כמו שביקשתי"

כשנדבר את עצמנו, את הצרכים והרגשות שלנו במקום האשמה (כמו: די כבר, את לא רואה שאני עייפה? תספיקי להתווכח איתי, את פשוט מעייפת, תסדרי את החדר עכשיו או שלא אקריא לך סיפור) יש לצד השני את האפשרות לראות את האנושיות שבנו וגם אם לא הצליחה לראותה לפחות לא הטלנו עליה את האשמה.

ביטוי עצמי בגוף ראשון יגדיל את הסיכוי שהצד השני יקשיב לנו באמת ויפתח את האוזניים ואת הלב, במקום להאטם ולהתגונן. נו, ואם לא הצלחתי? אז זה אבוד לי?

לשמחתנו 2, גם אם צרחנו עליה שתסדר כבר את החדר, כי חלאס עם הווכחנות, אפשר לעשות צעד נוסף לתיקון. שיחת הבדיעבד. את שיחת הבדיעבד נקיים עם הילדה שלנו כשהיא פנויה באמת להקשיב לנו, כשהיא רגועה, אחרי שקרתה כבר הסיטואציה המתפוצצת. במהלך שיחה כזו, אליה עדיף להגיע עם רוגע והכנה מוקדמת, נוכל לשבת עם הבת שלנו ולדבר איתה על המקרה שקרה. שם נוכל לבטא את עצמנו (בגוף ראשון כמובן) וגם לתת לה לבטא את עצמה, וכך נוכל להקשיב אחת לשניה ולייצר את החיבור והדיאלוג שהיה חסר בשעת ההתפוצצות. אבל מה? אין דרך למנוע את הפיצוצים האלה? כנראה שלא, בוודאי שלא באופן הרמטי ומוחלט. לדעתי הניסיון להימנע בכל דרך אפשרית מפיצוצים מביאה בדיוק לתוצאה ההפוכה. כשאנחנו במיקוד רק בתגובה למעשים אנחנו נשכח את עצמנו בדרך, וזה יוצר באופן מודע או שלא מודע תחושה קשה של צרכים שלא נענים המבקשים מקום לביטוי עצמי.

האם ישנם מקרים שבהם בהכרח נצטרך להפעיל כוח-על? בהחלט, בעיקר במצבי קיצון וסכנת חיים. כשנראה את הפעוטה שלנו רצה לכביש לא ננסה לדבר אל ליבה, אלא נשתמש בכוח שיש לנו על מנת לשמור עליה. או כשנראה את הילד מכה את אחיו התינוק. לזה אנחנו נקרא "שימוש בכוח לשם הגנה", מה שכן, גם כאן חשוב לא להוסיף את הכוחנות המילולית ואת ההאשמה. על שימוש בכוח בשם הגנה, כדאי לקרא במאמר הבא.

לסיכום נראה לי שנסכים שבאידיאל רובנו נבקש לקיים דיאלוגים ולייצר שיתוף פעולה מתוך רצון ובחירה. לפעמים לא נצליח ליישם זאת, ואז עומדים בפנינו כמה כלים על מנת לא להשאיר את הכוחניות תקועה בינינו לבין ילדינו ולייצר חיבור משמעותי ותיקון:

1. ביטוי עצמי 2. שיחות בדיעבד 3. הכנות מקדימות