על גמישות, התאמה למציאות והורות בעידן הפוסט-מודרני

אם יש משהו שהחיים מלמדים אותנו זו גמישות ויכולת התאמה למציאות. לא מעט פעמים יש לנו איזו אשליה שיש לנו שליטה על מה שקורה בחיים. אנחנו מתכננות תוכניות, מתאימות אותן לעונות השנה, חושבות קדימה - לפעמים אנחנו גם מצליחות ליישם ולעמוד בתוכניות שלנו ואשליית השליטה מחזקת את שורשיה. על הפעמים שבהם לא הצלחנו לממש את התוכניות אנחנו מלקות את עצמנו ומתבאסות, כאילו שבאמת יש לנו יכולת לנהל את כל המציאות כראות עינינו בכל רגע נתון. כמו בחיים, כך גם בהורות, אנחנו יכולות לעשות מיליון תוכניות, לקבוע לעצמנו יעדים, להתארגן על אג'נדות אבל בשעת השין אנחנו מוצאות את עצמנו נאלצות לעשות התאמות, להתגמש, לחשוב מחוץ לקופסה. יש להורים נטייה לחשוב שגמישות היא הוכחה לחולשה ושהורה חזק, הורה יציבה הם הורים שלא זזים מההחלטות שלהם, שהחלטה זו החלטה ויהי מה. גם אני חשבתי ככה פעם. חשבתי שאני אגיע עם האג'נדה הברורה שלי להורות וזה מה שיהפוך את ההורות שלי לקלה יותר, פשוטה יותר ונכונה יותר. גם מיותר לציין שאכלתי את הכובע, נכון? ככל שהפז"ם דפק בהורות הבנתי שהנה הגיעה הזדמנות לפורר אמונות חיים, הנחות יסוד ואוטומטיים מחשבתיים.

ככל שעוברות השנים אני מבינה שההורות הפוסט-מודרנית מצריכה מאיתנו ההורים יכולת התאמה למציאות המשתנה, כמו גם התבוננות על סיטואציות ועל הילדים בזווית ראייה רחבה יותר.

השלה של מחשבות על מה "צריך" ומה "מתחייב" ומה "נכון" והתבוננות שמשתדלת להיות נקייה ככל הניתן משיפוטים ומקבעונות.

החיים מסביבנו וגם שלנו משתנים תדיר, המציאות כפי שהכרנו אותה משתנה, לפעמים העקרונות שעליהם התבססנו כבר פחות משרתים את החיים הנוכחיים שלנו.

אם טרום ההורות היתה לי אג'נדה בנוגע למסכים ולמחשבים, שהייתה אגב מאוד ברורה (לי) ונוקשה (כך מסתבר בדיעבד) עם הזמן שחלף ועם הילד בעל האוריינטציה לטכנולוגיה גיליתי שההגבלות שחשבתי שנכונות ומתאימות לראיית העולם שלי מגבילות גם את רוח הלמידה ואת הסקרנות הטבעית של הילד שלי.

זה לא שמשם שיחררתי לגמרי, אבל כמשפחה עברנו תהליך של התבוננות ברצונות ובצרכים שלו והתאמנו כל פעם בהתאם לגיל ולילד את הגישה למחשב, בהתחלה תוך הקפדה מדוקדקת על התכנים ובהמשך לימדנו אותו ואת אחיו כלים וכללים להתנהלות בטוחה.

כשאני הייתי נערה לא היה לי בכף היד את הנגישות לכל העולם כולו, עד שהנושא לא הגיע לפיתחנו כהורים לא יכולנו לדמיין בכלל מה זה אומר לגדל נוער בעידן הפוסט-מודרני.

יש שיראו בכך התקפלות וחולשה, של הורה ש"אין לה כוח" להציב גבולות או להתווכח עם הילדים שלה. אני רואה בזה גמישות ויכולת התאמה למציאות.

כששאלתי את עצמי את שאלת ה"בשם מה?" עלו בי הרבה הבנות.

בשם מה אני מחזיקה את ההגבלות שהתעקשתי עליהן? גיליתי שהיו שם הרבה מחשבות על "איך צריך" לגדול ילד, והרבה שיפוטים על "האלה שצמודים למחשבים" וגם על ההורים שלהם וחשבתי על המחקרים והפחדים מפורנו ואלימות.

גיליתי שאני מחזיקה בהגבלות האלה בשם הרצון להגן על הילד שלי, ויחד עם זאת הבנתי שהסרה של חלק מהמגבלות לא רק שלא יפגעו בו אלא גם יתרמו לו, לסקרנות שלו, ללמידה שלו וגם ליחסים שלנו - כי הצורך בער בו כל כך חזק, והוא התעקש לבטא אותו וההתנגשות בין הצורך הבוער שלו לאג'נדה הנוקשה שלי לא תרמו לחיבור בינינו, אלא הגדילו פער שלא הייתי רוצה לתחזק בינינו.

אגב, אם תשאלו את הבן שלי, הוא ידע להגיד שהוא מעריך את הגמישות הזו, את ההסכמה לראות גם אותו מעבר לאמת שלי. (זאת אומרת אם תתפסו אותו ביום טוב, ולא ביום שבו הוא זועף ומבטל כל פעולה הורית שלי ;-) ).

ההסכמה הזו להתבונן על המציאות בראייה נקייה משיפוטים ומאמיתות מחשבתיות היא חלק מתהליך ההתפתחות והגדילה של הורות בת ימינו.

ודווקא כשהחיים מתקדמים בקצב מהיר מסביב הם מזמנים לנו עצירה למחשבה ולהתבוננות על דרכי הפעולה שלנו. נקודה למחשבה: מאילו קבעונות נפרדת במהלך שנות הורותך? האם יתכן שבנקודת זמן זו של הורותך ישנם עוד "צריכים" והנחות יסוד יסוד שכבר אינם משרתים אותך, וגורמים לסבל ותסכול או לחיכוכים עם הילדים והילדות שלך?