תקשורת מקרבת - מה זה בכלל?

תקשורת מקרבת היא גישה שפותחה ע"י הפסיכולוג ד"ר מארשל רוזנברג ז"ל כבר בשנות ה60 של המאה ה20 בארה"ב. בבסיסה של התקשורת המקרבת עומד הרצון והשאיפה לנהל מערכות יחסים באופן שתורם לכל הצדדים המעורבים בה, בצורה כזו שתפחית את החיכוכים, הוויכוחים ואת חוסר שביעות הרצון. השיח של התקשורת המקרבת, מתבסס על גילוי הצרכים שמאחורי פעולות שונות, ביטוי רגשות באופן ישיר ובגוף ראשון, מציאת אסטרטגיות פעולה שונות למילוי צורך, התבוננות נקיה מפרשנויות ושיפוטיות על סיטואציות שונות ואמפתיה וחמלה לעצמנו ולסובבים אותנו. הנפלא בתקשורת המקרבת הוא שהיא לא מתמקדת רק באיך ובמה נגיד לאנשים האחרים, אלא איך אנחנו נבצע את השינוי המחשבתי הזה קודם כל בתוכנו, כך שנאפשר חיבור לעצמנו ואל הסביבה ונשאף למצא פתרון שיתאים לכולנו, מתוך שיתופיות ולא מתוך וויתור או ייאוש. ד"ר רוזנברג הגה מודל העוזר לנו ליישם את הגישה ולהיות בביטוי עצמי מלא, ע"י מיפוי הסיטואציה לפי ארבעה מרכיבים. 1. תצפית בנפרד מפרשנות. תיאור מצב הנקי מפרשנויות, שיפוטיות, מחשבות. 2. רגש בנפרד ממחשבה מה אני מרגישה ביחס לסיטואציה, ולא המחשבה שלי ביחס אליה. אני מרגישה כעס, עלבון, ייאוש, אכזבה, שמחה, התרגשות. אין כאן אפשרות לרגשות חיוביים או שליליים, אלא לרגשות המביעים את הלך הרוח הפנימי שלנו ביחס לצרכים שלנו. 3. צורך במובחן מאסטרטגיה או מהדרך למלא אותו. 4. בקשה בשונה מדרישה. בקשה ברורה ומובנת לגבי מה אני מבקשת מהאדם השני שיעזור לי. מעצם הבקשה אני לוקחת בחשבון ומוכנה לקבל גם סירוב ואת ה"לא" ומשם להמשיך בדיאלוג. אופן ביטוי שכזה מאפשר לנו לייצר חיבור וקירבה עם הצד השני כך שישנו רצון הדדי לשיתוף פעולה, במקום שיפוטים, האשמות או איומים ודרישות הגורמים לכיווץ, ריחוק, הסכמה מתוך פחד. כאן אוסיף את התוספת המדוברת שלי: המודל עוזר ומאפשר לנו להבין סיטואציות טוב יותר ובאופן מחבר והוא הבסיס לתקשורת מקרבת יעילה. אבל יש להזהר שלא להשתמש בו באופן קר ומחושב מדי כי אז המשפטים שלנו יצאו באופן מכאני, לא מחובר לא לעצמנו ולא לסביבה. נגיד דברים רק כי "ככה צריך" לפי המודל אבל לא נהיה בחיבור אליהם, מה שיגרום להפך הגמור ממה שרצינו. במקום תקשורת מקרבת נייצר תקשורת מרחיקה.

כבני וכבנות אדם יש לכולנו צורך באותנטיות בתקשורת האנושית , אנחנו נרצה להאמין למה שנאמר לנו, אך אם נדבר בצורה מכאנית ושיטתית זה פשוט לא יהיה אמין. מכאן ההזמנה שלי להשתמש במודל ככלי עזר לחקר אישי. הוא עוזר לנו לחשוב על סיטואציות שקרו, למפות אותן, להבין את עצמנו, להבין את בני ובנות המשפחה שלנו באופן עמוק ומחבר, נטול שיפוטיות.

כשנצליח לעשות את אלה, נוכל לנסח את האמור במילים רכות, מקרבות, המבוססות על המודל אך לא מדברות אותו כמכונה אוטומטית.

הרבה יותר נעים לשמוע משפט כמו: "ממש היה חשוב לך להמשיך להתנדנד כי היה לך כיף עם החברות שלך ולא רצית ללכת הביתה?" מאשר משפט כזה "אז כשהתנדנדת על הנדנדה עם החברות היה לך צורך בכיף ובהנאה?" את המונח "תקשורת מקרבת מדוברת" הגיתי כשגיליתי כמה קשה לי להרגיש חיבור ואמפתיה כשדיברתי את השיח המודלי או כשדיברו אלי באופן שכזה "ספרותי" ומדוקדק, וכמה קל לי יותר להתנסח, להרגיש מחוברת למהות כשאני מדברת "מדוברת" ושאין זה גורע מהשיח ואפילו מוסיף לו. נשים והורים שליוויתי העידו על כך שההנגשה המדוברת של המודל מקלה גם עליהם בשיח היומיומי, כשיש פחות החזקה את המודל כמשהו שיש לדבר אותו במדויק והוא יותר מהווה כמצפן ללכת לפיו עם האפשרות לגמישות, הקללה, ושיח יותר אותנטי. הגישה המקרבת מאפשרת לנו הזדמנות לבחון סיטואציות מעבר למונחי "בסדר" או "לא בסדר" או לשפוט אותן לפי "נכון" ו"לא נכון" ונוכל ליישם אותה כשנסכים להנחות יסוד בסיסיות שעיקרן: כולנו נולדנו עם צרכים (כוח החיים המניע לפעולה) והם אוניברסליים לכולנו, והצרכים של כולנו שווים בחשיבותם. הפעולות והאסטרטגיות שלנו הן דבר לענות על הצרכים של עצמנו. הרגשות שלנו נובעים מתוך הצרכים - אם הם מתמלאים או אם אינם.