האשפוז

במשך שמונה ימים שהיתי עם הבן שלי באשפוז ארוך ומתיש. אני כותבת לא כדי לספר על החולי עצמו או על הבן שלי, אלא לשתף בחוויה הזו, שהייתה ארוכה מספיק כדי שנחווה כמשפחה מנעד שלם של רגשות וע מנת לעבד אותה. מההקלה שיש טיפול ועד הייאוש והתסכול על שאין לדעת מתי זה יסתיים. יום ועוד יום שעוברים עלינו במצב של חוסר וודאות. יקום מקביל להיות באשפוז בבי''ח זה קצת כמו לחיות ביקום מקביל.

יקום שבו החיידקים ממחזרים את עצמם במערכת איוורור במעגל סגור, יקום שבו כל פרטיותך מוגנת על ידי וילון שאינו אטום במלואו, יקום שבו האוכל לא נראה כמו אוכל והמובן מאליו של אוכל-הזנה-ריפוי מקבל טוויסט בעלילה בעת הגילוי שהאוכל לא הכי אכיל וברובו גם לא מאוד מזין.

יקום שבו קבלת מיטה ליד החלון מעוררת תחושות של זכיה בלוטו, שמיטה פנויה למלווה לישון בה היא הצלחה מסחררת. יש ימים שמצאתי את עצמי ישנה בישיבה על כורסה שלא הקדישו הרבה מחשבה על עיצובה או תפקידה ושתיחזקה לי כאבי גב משך כל שהותנו. בלילה הראשון הייתי כה עייפה שנדחסתי עם החולה במיטתו, רק כדי שאוכל ליישר קצת את הגב הדואב אחרי שהות של יום שלם בחדרי המתנה (הוא אגב, התעורר בגללי עם צוואר תפוס, כאילו לא מספיק כאב לו גם ככה).

בית חולים הוא יקום מקביל שבו אין זמנים ואין שקט, יש בדיקות ל''ד בארבע בבוקר, יש אורות פלורסנט, צפצופי מכשירים ושיחות בקולות רמים בכל שעות היממה.

יקום מקביל שבו כל צרכינו הגשמיים התכנסו במינימליסטיות שכזו בתוך ארונית קטנה שניצבה בינינו לבין שכנינו המתחלפים. יקום מקביל שבו החיים בחוץ ממשיכים כסדרם בעוד החיים שלנו במחקה מקבלים תפנית חדה בעלילה, עצירה לשם הבראה. חיינו התמלאו באחת בשיחות על מיליגרמים, מינונים, סיבים אופטיים (ולא של האינטרנט), ניתוח, הרדמה, המתנה ועוד המתנה.

בית חולים הוא לא מקום להבריא בו, אלא מקום להגיע למצב קצת פחות נורא מזה שהגעת איתו, רק כדי שאפשר יהיה להשתחרר הביתה. בבית ועם עם המשך טיפול ויהיה אפשר להחלים, להתרפא, להתחזק. וגם, להעריך עוד יותר את המיטה שלך, המקלחת שלך ואת המרחב הפרטי שלך.

הדאגה ההורית אין דאגה כמו דאגה של הורה לילד־ה. לראות את הילד שלך סובל, כאוב, מתקשה, נבדק, מורדם, מתעורר מהרדמה, מותש זה מחזה לא קל. אני כותבת מחזה, כאילו זו רק אפיזודה קטנה, אבל זה מה שמילא את זמננו. לדאוג, להחזיק, להציע הצעות, לקבל סירובים ופרצופים כעוסים, מותשים, עייפים - ולנשום. לנשום בקבלה ובאמפתיה. אמפתיה לסובל, אמפתיה עצמי. אם לא ההומור והחברות שתמכו בי בוואטסאפ, אם לא בנהזוג שנשאר בבית לתפעל את חיי השגרה שלנו ולהחליף אותי שעות ספורות שאוכל להתקלח, אם לא ההורים שלי שדאגו וגיבו במה שאפשר. אם לא כל אלה - לא הייתי מצליחה להחזיק את הדאגה הזו מבלי לקרוס אל תוך עצמי.

שמונה ימים היינו מאושפזים עם מה שחשבנו שהוא קטן ושולי והמשיך לכדי ניתוח וטיפול אנטיביוטי אינטנסיבי.

במהלך כל ימי האשפוז, שברובם ביליתי בממוצע 20 שעות מהיממה שלי במחלקה, נעתי ונדתי על סקאלה רחבה של מצבי רוח, יכולות התמודדות, יכולות תקשורת ורמות שונות של דאגה, של געגוע לבית, של ייאוש.

גם אצלי כמלווה וגם אצלו כחולה זיהיתי שכל עוד המצב הגופני היה חלש, דאגנו בעיקר לגוף. לאיבחון מדוייק, לטיפול מותאם, להקלה בכאב. שנצא מזה.

ואז הגיע הרגע שהפיזי כבר פחות אקוטי וחל שיפור ונשארה ההתמודדות עם הנפש - עם היאוש, הגעגוע לבית ולפינה השקטה, עם הכעס, העייפות, השעמום. עם הקושי שבחוסר במרחב אישי, בשותפות שלא מבחירה לתחלואיהם של אי אלו אנשים זרים בו זמנית. גם למבוגרות־ים זה עלול להיות קשה להכלה, אז על אחת כמה לנער צעיר.

גוף-נפש וצוותי רפואה

הצוותים הרפואיים עושים ועושות עבודה קשה ומאתגרת על מנת לרפא את הגוף, אבל נדמה שנשכח דבר אחד עיקרי והוא שעם כל הכבוד למדע ולרפואה, גוף ונפש שלובים להם יחד.

שאלת ה''איך אתה מרגיש'' הקבועה מתייחסת למצב הגופני, מה מידת הכאב, מה מידת השיפור ואיך המרגש הגופני.

תשובות נרחבות יותר של ''מיואש'' או ''צריך את הבית'' קיבלו התייחסות שטחית בלבד, איזה חיוך מבוייש או מבט שאומר ''זה לא השטח שלי'' / "אין לי מה לעשות עם הנתון הזה" או אפילו "אני לא יודע איך להגיב לזה". אמנם לא ציפיתי להחזקה רגשית מהצוות הרפואי, אבל כן ציפיתי לרגישות וליכולת אמפתית לדברים שמעבר לגוף, לא אכליל את הצוות כולו, כי פגשנו במנעד רחב של יכולות ממבטים חומלים ודאגה אמיתית אך גם קור וריחוק שהרגישו כאילו אנחנו מהווים הפרעה או מטרד (אפשר לחשוב שהתעוררנו בבוקר עם חשק עז לאשפוז ארוך טווח). כל כך חבל לי שאין שם בבית הספר לרפואה יותר לימודי יחסי אנוש, תקשורת מיטבה, הרחבת המנעד האמפתי. מעשים טובים וחגים רצה הגורל ומצאנו את עצמנו בבי"ח בחנוכה. חג האור, הניסים, הדלקת הנרות ואכילת הסופגניות. חג העליה לרגל של קבוצות שבאות לעשות מצווה ולשמח. אין לי תלונות, כל איש ואישה התורמים מזמנם על מנת לשמח אנשים זרים מוערכים בעיני. רק חברות וחברים, תנו לי לתת לכם כמה נקודות למחשבה. יש בינינו א־נשים רגישים יותר ורגישות פחות. באתם־ן לשמח אבל שימו לב שהכוונה הטובה אינה משיגה את ההפך. אל תכנסו לחדרים מבלי לבקש אישור ולשאול את החולים־ות אם זה מתאים להם־ן, ואם הגעתם־ן - עדיף שלא עם תופים רועשים או מערכות הגברה. בכל זאת, יש כאן א־נשים חולים־ות. ביום שלאחר הניתוח נכנס לחדר שלנו בחור עם אורגנית ומערכת הגברה שלא מביישת מסיבת טבע וניגן לשכננו לחדר במשך עשר דקות בווליום שהחריש לנו אוזניים. השכן ואישתו היו דווקא מרוצים מהמופע, אבל הנער ששכב לידם עם כאב ראש לא רק שלא נהנה, אלא סבל רבות. נכון אלו "רק" 10 דקות, אבל ביקום המקביל הזה שבו המיטה מוקפת הוילון היא המרחב הפרטי היחיד שיש לאדם במשך שהותו במחלקה - כדאי לנסות להיות יותר ברגישות ובתשומת לב. אגב, הוא נכנס ללא הזמנה וללא בקשת הסכמה - אם רק היה מבקש יכול להיות שזה היה נחווה אחרת, ויכולנו להמנע מהסבל ומחוסר הנעימות שבבקשה לעצור ולעזוב את החדר. אמנם צילמתי בוידאו עשרים שניות מהמחזה, אבל לא אפרסם כאן כי אין בכוונתי לעשות שיימינג, אלא רק להאיר ולהפנות את תשומת הלב - שדברים כאלה לא מתאימים לכולם־ן. אני מופתעת שהצוות נתן לזה יד, ואפילו ניסו לשכנע אותי ש"זה חג ומצווה, עוד מעט הוא יסיים", עד שהתעקשתי - כי יום אחרי ניתוח ועם נער עם כאב ראש במיטה - זה פחות מתאים. בקיצור, אל תציבו את החולים־ות והמשפחות במצב לא נעים, בקשו אישור או סירוב - וקבלו את שניהם בסבר פנים יפות. במהלך שהותנו הגיעו כמה חבורות לחלק סופגניות שם כבר הייתי מוכנה ועוד לפני שנכנסו לחדר הסברתי שהוא לא מעוניין בביקורים (וגם לא יכול לאכול סופגניות), ההסבר שלי התקבל בנעם ובאכפתיות. וכאן גם אני שולחת את בקשתי לבתי החולים ולצוותים - שימרו על המטופלות־ים שלכם. אל תאפשרו כניסה לא מבוקרת ולא מאושרת לחדרי האשפוז. אפשר להזמין בשמחה את כל מאושפזי המחלקה לחללים מרכזיים כמו חדרי האוכל או הלובי למופעים, להדלקת נרות ולחלוקת סופגניות. במקרים של מרותקי מיטה - אפשרו גישה רגועה למיטות לאחר קבלת הסכמה. אין כמו הבית ביום השביעי כשגם בו התבשרנו שהבית הוא לא הכיוון אמרתי לבחור שמחר הוא היום שלנו! היום השמיני, כיאה לחנוכה. נס גלוי או סמוי. מחר אנחנו נלך הביתה! זה היה גם היום שבו גיליתי שהמוכר בקפה-קפה בסניף שבבית החולים כבר מכיר אותי - אז כבר הבנתי שדי, ומספיק, ואנחנו כאן כבר יותר מדי. וכך היה. חזרנו הביתה מאושרים, למקלחת שלנו, למיטות שלנו, לקפה שלנו, לטרנינג הרך, לשמיכה החמה. להרגשה הנקייה. האשפוז התחיל ברגע, אבל החזרה ממנו לוקחת זמן. קצת כמו חזרה מחו"ל רק בלי החו"ל, זמן שהגוף-נפש מתאחדים, שהמיינד מעכל את החוויה, כשהגוף נרגע מהסטרס והדאגה. עברו מאז שבעה ימים ואני עדיין בדרך חזרה.

ועוד קצת תמונות לעיבוד החוויה בין משחקי הטאקי לשיחות העידוד, בזמן שהוא ישן או צפה ביו-טיוב, עשיתי לי סשן פוטותרפיה וצילמתי לי פיסות של חיי היום-יום ביקום המקביל הזה.