ניסית לשכנע אותה ולא הצלחת?

למה שכנוע לא עובד לנו? אנחנו דואגות לאנשים שאנחנו אוהבות. אנחנו רוצות את הטוב ביותר בשבילם. אנחנו לפעמים רואות אותם עושים דברים שעלולים להזיק להם בצורה זו או אחרת או שאנחנו חושבות שאנחנו רואות את המציאות בצורה טובה או מפוכחת יותר. לפעמים אנחנו כל כך רוצות בטובתם, או מפחדות מתוצאות מעשיהם העלולות לבוא אז אנחנו מנסות לשכנע, להסביר להם ולהזיז אותם מההחלטות שלהם.

אנחנו מנסות לגרום להם לפעול בדרך שאנחנו חושבות שנכון על מנת להגן עליהם, אבל בדרך אנחנו פוגעות ביחסים. מה מחזיק את היחסים? יחסים חזקים הם יחסים המבוססים על אמון ועל הידיעה שאנחנו תומכות ותומכים האחד בשניה ושלכל אחד ואחת מאיתנו יש מקום ביחסים האלה, כמו שאנחנו. יחסים מתערערים על ידי אקטים חד צדדיים. ניסיונות שכנוע ומונולוגים ארוכים יוצרים ריחוק, דחייה, הדיפה ובשלב מאוחר יותר הימנעות (כי אם יש כאן דפוס של שכנוע אני אמנע או אצמצם מגע כדי שזה לא יחזור על עצמו) וכך גם האמון לטווח ארוך נפגם. כי אם כאן ביחסים הקרובים האלה אני לא יכולה להיות אני, אז איפה כן? בכלליות, אף אחד לא אוהב שאומרים לו מה לעשות, גם כי זה מבטל את האוטונומיה שלו, וגם (וזה נכון בעיקר עם מתבגרים ובוגרים, אבל לא רק) אנשים רוצים שיסמכו עליהם. משפטים שנוכל לשמוע בתגובה לניסיונות שלנו לסייע או לשלוט בסיטואציות: "את לא סומכת עלי שבגילי (30, 40, 70) אני יודע מה אני עושה? למה את ממשיכה להציק לי ולחנך אותי?" "אתה לא סומך עלי שאני יכולה לצאת למסיבה עם חברות ולשמור על עצמי?" "אתם לא סומכים עלי שאני מספיק נבון להפריד בין האלימות במשחק המחשב הזה לחיים עצמם?" בדילמת ה"כמה להתערב וכמה לשחרר" מול ילדים.ות ונוער אין בידי פתרון חד-משמעי כי כל מקרה לגופו, וכל מערכת יחסים בפני עצמה. מה שחשוב הוא שלא נפעל מתוך פחד או עיוורון, שלא נקדש לא את המטרה ולא את האמצעים, שלא נגרום לריחוק שיסגור דלתות, לבבות ויחרב יחסים.

הנה כמה נקודות חשובות ושאלות שיעזור לך לשים לב ולהבין את נקודת המוצא שלך ואת הצד השני:

1. עצות: זה בסדר להציע הצעות, אבל חשוב גם לדעת להיות קשובות לצד השני. שימי לב, האם ההצעות שלך מתקבלות בלב פתוח או בגלגול עיניים? האם יש רצון ונכונות לשמוע את ההצעות שלך או שאת כופה אותן? האם בכלל שאלת את הצד השני את השאלה הפשוטה "יש לי כמה הצעות, חשוב לי להגיד לך אותן, את פנוייה להקשיב לי? זה בסדר שאציע ותקחי מה שאת רוצה?" האם יש בך מוכנות לשמוע את הלא? האם אחרי שאמרו לך "לא" נחרץ או "לא תודה" את מקבלת את הסירוב או ממשיכה בניסיונות דוחקים לשיכנוע? 2. כמה הסכנה ממשית? האם מדובר במצב SOS שחייבת להפעיל את כל האמצעים או שיש מרחב תימרון לשיחה או אפילו לניסוי וטעייה? אין דין נער שיכור על ההגה כדין הכנת שיעורי בית או הגשה למבחן בגרות. בהלה מייצרת תגובה אינסטנקטיבית אך לא תמיד שקולה. בהלה גם מעבירה את המסר לילד.ה שלנו שהמעשים שלו מסוכנים, ושאנחנו לא סומכות עליו.ה 3. כמה אני מושפעת מהאמונות שלי או מהנוחות שלי? וכמה אני מאפשרת לאחר את האמונות והנוחות שלו? סגנון לבוש וניראות חיצונית, סגנון חיים, מקצועות לימוד ותחומי עניין כל אלה ועוד יכולים להיות נקודות חיכוך להורים רבים. היא הולכת עם מכנסיים קצרים "מדי", הוא מאריך שיער לא מטופח, הייתי מעדיפה שישקיעו בלימודי תואר והם דווקא בקטע של אומנות פלסטית. 4. לסמוך ודאגה. כמה אני סומכת על האדם שמולי שהוא יכול להיות אחראי לעצמו? כמה אני דואגת? זו שאלה גדולה, והיא נכונה להורים לילדים בכל הגילאים. בדאגה יש ניחוח של חוסר אמון באדם שמולי, ביכולת שלו להתמודד עם הבחירות שלו והטעויות שלו. כשאני דואגת אני מנסה לשמר את השליטה הפיקטיבית שיש לי בעולם. האם אני דואגת כשהפעוט שלי רץ כי אני חוששת שיקבל מכה? או שאני סומכת עליו שגם אם יפול הוא יצליח להתמודד וילמד לבאות? האם אני סומכת על המתבגר שלי? על בן הזוג שלי? 5. גיל ואוטונומיה. ככל שהאהוב לנו מבוגר יותר, כך הוא ידרוש לעצמו יותר אוטונומיה. גם אם הוא עלול לטעות, לא להצליח או להפגע על הדרך זו תהייה הבחירה שלו. (וכאן אנחנו גם חוזרות לנקודה השנייה - כמה הסכנה ממשית? גם לנקודה הרביעית - דאגה.) 6. שיחה או מונולוג? האם אני מנהלת מונולוגים שבהם אני מדברת ללא הרף או שאני מנהלת שיחה מכבדת, בגובה העיניים, ובה אני מפרטת את דאגותי וחששותי ומשאירה לצד השני מקום לבטא את עצמו? האם אני מקשיבה, אמפתית ועם ראש פתוח או שאני מבטלת את דברי הצד השני כשעמדותיו לא תואמות את עמדותי? מטרת השאלות הללו היא לעורר בתוכנו דיון פנימי לצורך כיוונן. התשובות יכולות להשתנות בין אדם לאדם, בין ילד לילד, ובתקופות חיים שונות. אין כאן אמת מוחלטת, חד משמעית ושאינה משתנה. ישנו הרצון לשמר ולתחזק ככל הניתן ולאורך זמן את מערכת היחסים, להיטיב איתה, לקרב במקום להתרחק, לנהל דיאלוג במקום מונולוג, להקשיב פנימה והחוצה ברכות ובלב פתוח.