תתעודד!!

בשנים האחרונות, מאז שאני מגדלת פה מתבגרים, או יותר נכון מאז שגדלים פה מתבגרים, אני פוגשת יותר ויותר את מצבי הרוח הקיצוניים המאפיינים את הגיל הזה.

אין מה לעשות, וזה לא נשלט, יש ילדים־ות ונוער שיחווה יותר רגישות לתנודות במצבי הרוח ולשמות שההורמונים עושים בגופם. (בעיקר אם אלו שגם ככה נמצאים על סקאלת הילדים הרגישים).

בהתחשב בעובדה שהזוועה לא פסחה על אמא שלהם בגיל ההתבגרות, אני גם יודעת בדיוק במה מדובר.

את מתעוררת בבוקר והכל מבאס, שחור, מעצבן ומעיק. חרבנה!

כמתבגרת זה היה מצב נתון, זה מה שהיה וזהו.

כאמא למתבגרים זה נהיה מסובך יותר, הדאגה ההורית יחד עם הפחדים והחששות מתערבבים להם יחד. אני מתחילה לחפש נורות אדומות, אני בוחנת תווי פנים, יציבה של הגוף וסימני אזהרה.

ככה זה כשאת אמא לילדים רגישים. הם רגישים, ואת רגישה והכל רגיש ונפיץ.

אבל מה יש לנו לעשות עם הבאסה הזו שלהם?

מצד אחד זה שלהם, מצד שני - אנחנו רוצות לעזור ובעיקר להפסיק את הסבל שלהם (שבינינו, גם מסב לנו סבל נוראי, כי אין דבר נורא יותר להורה מאשר לראות את הילד־ה שלה בסבל)

אני יכולה להגיד לכן מה סביר להניח שלא יעזור:

1. להראות להם את חצי הכוס המלאה.

2. לספר להם איך שפר עליהם גורלם ואיך בפיזדילוך יש ילדים שסובלים יותר.

3. להגיד להם שזה סתם וזה כלום וזה תכף יעבור.

4. לשאול המון שאלות חופרות כדי להבין את שורש הבאסה שלהם.

5. להבהל ולעשות פעולות פזיזות כמו לקבוע להם במיידי תור לפסיכאטר.

6. להגיד להם להתעודד ולחשוב מחשבות חיוביות.

למה זה לא יעזור?

כי כל פעולה כזו מנסה להזיז אותם מההוויה הנוכחית שלהם. זה לא שהם נהנים מהבאסה ומהמצברוח המחורבן שלהם ורוצים להשאר ולהשתשכשך שם, להפך, נמאס להם והם רוצים להיטיב עם עצמם ולא תמיד הם יודעים איך.

אבל אם אנחנו נבוא ונקטין את עוצמת התחושות שלהם ולא ניתן הכרה לקיים סביר להניח שזה רק יעורר בהם יותר התנגדות, עצבנות ותחושה של חוסר נראות.

כי כולנו יודעות שלצאת מדכדוך זה לא כזה פשוט, לא משנה כמה ישלחו אתכן לחשוב מחשבות חיוביות.

מה כן יוכל לעזור?

קודם כל - לנסות לא להבהל. כשאנחנו נבהלות לפעמים הם מקבלים את המסר שמשהו נורא ואיום עומד לקרות ושאין להם את הכוחות להתמודד איתו (ואני לא מדברת כאן על סיטואציות מסכנות חיים או על דכאון מג'ורי, שגם איתו, כדאי להמשיך לשדר אמונה ביכולות).

דבר שני - לנשום את הסיטואציה ולנסות להיות כמה שאפשר עם הילד־ה שלנו בבאסה.

מה זה אומר להיות עם?

להיות עם החוויה שלו, והתחושות שלו והקושי שלו.

להקשיב, להיות אמפתית ולא לתת עצות טרום זמנן.

למה זה טוב? כמה בנאלי זה יהיה לקרא ממני את צירוף המילים "בשם החיבור".

תחשבו על עצמכן, עם מי יהיה לכן נוח יותר וקרוב יותר להיות בשעת משבר? עם מי שמנסה לשנות אתכן, ולהציע מיליון הצעות שמבחוץ נשמעות ממש פשוטות אבל מבפנים כל כך קשה לך ליישם, ועם מי שאומרת לך שהצרות שלך קטנות ולא חשובות?

או עם מי שפנויה להקשיב לך ולקושי שלך ומסוגלת להיות איתך בתוך המיצזבל של החוויה שלך?

ממי יהיה לך קל יותר לקבל עצה בהמשך? אל מי תרגישי מחוברת יותר? במי תסמכי יותר שהיא רואה אותך במלואך, כמו שאת ולא מנסה לשנות אותך? עם מי תרגישי שאת בסדר כמו שאת?

אז יהיה זמן שבו כן נוכל להגיד את מה שאנחנו רוצות וחושבות?

כן, סביר להניח שכן.

כשיש אמון, כשיש מרחב נשימה, יש גם פניות להקשיב.

כמובן כמובן שזה נכון גם לגבי ילדים צעירים, וגם לבני ולבנות הזוג, גם להורים שלנו, וגם לחברות והחברים שלנו.

נשמע לכן קשה? אולי יש משהו שדווקא כן מרגיש לכן אפשרי?

מצרפת סרטון מצחיק שהבן שלי שלח לי, שקשור בדיוק לזה, לניסיון לעודד...