להמציא מחדש, הורות וחינוך במאה ה 21, בעקבות ספרו של אייל דורון

כהורים בכל תקופה נתקל בשינויים הבין דוריים שבינינו לבין ילדינו. התפתחות ושינוי הם דברים טבעיים שקורים, האנושות מתפתחת, הטכנולוגיה, האופן שבו הילדות והילדים שלנו יקלטו מידע וילמדו כל אלה לוקחים חלק בעולם הגדול. לפעמים נדמה שבשנים האחרונות כל שנה ביולוגית היא קפיצה של כמה שנות התפתחות קדימה. (כמעט) כל פעוטה מסוגלת לתפעל טלפון סלולרי באופן אינטואיטיבי, כאילו היו חברי רחם. (כמעט) כל ילד מתפעל טלוויזיה חכמה על שלל שלטיה וערוציה. (כמעט) כל מתבגר/ת יתפעלו מחשבים, אפליקציות בשפע, ישקעו בעולם הגיימינג, הרשתות החברתיות והטיק-טוק. כאמא לילדים בחינוך ביתי אני נתקלת לא מעט בדילמות לגבי ההנגשה של הטכנולוגיה כאמצעי לימוד ועד כמה למידה מתוך חוברות אפקטיבית או מעניינת. כאמא לילדים מתבגרים חובבי גיימינג אני מתעסקת לא מעט בשאלה עד כמה המסכים הם אויבים ועד כמה הם חלק מהעולם המתפתח. אמר לי בני המתבגר במידה רבה של אמת בדבריו שבעוד עשר שנים העולם יראה כל כך שונה ממה שהוא היום, העתיד שלנו כולו במסכים. זה די בלתי נמנע. באחד מביקורי בחנות ספרים נתקלתי בספר "להמציא מחדש. הורות וחינוך במאה ה21" שכתב ד"ר אייל דורון. הוא הסתכל עלי מהמדף, העין שלי מיד קלטה אותו והיד משכה קדימה. מבט אחד וזה הספיק לי כדי לקנות אותו. לא ידעתי למה לצפות, אבל ברגע שהתחלתי לקרוא אותו לא הצלחתי לעצור. בספרו מדבר ד"ר אייל דורון על החיים הפוסט מודרניים האלה, ודווקא הפעם מזווית פחות אפוקליפטית ומפחידה מזו שאני נוטה לקרא בדר"כ. הרעיון הכללי עליו מדבר ד"ר דורון בספר הוא שרצוי, כדאי ודי בלתי מתבקש להתאים את ההורות והחינוך שלנו לתקופה שאליה נגדל את ילדינו וילדותנו, על מנת לתרום להם-ן ולעתידם-ן. הוא מתחיל בסקירה של סביבות הלימודים בבתי הספר (ומבחינתי, זה נכון גם לגבי הבית) ועד כמה אינן מותאמות לחיים המתפתחים. סביבות לימודים שרובן מיושנות, ארכאיות וככל שמתקדמים בשנים מהגן, אל היסודי,לחטיבה, לתיכון הן גם נעשות אפרוריות יותר, מכוונות ציונים ומבחנים ופחות מותאמות לחיים שמחכים לילדינו ממש מעבר לפינה עם סיום שנות הלימוד בבית הספר והיציאה אל עולם העבודה המתפתח. (וכן, גם יש פרק שלם שמדבר על עד כמה שיעורי בית הם דבר מיותר). הוא מדבר על ההורות שלנו שהפכה עייפה, מותשת, מתרוצצת לא מספיק מהנה, יותר מודאגת ואשמה, פחות מדי נחת. הספר מתקדם ומנסה לפרק את נושא האשמה ההורית, והבלבול שנוצר בתפקיד ההורי שלנו. האם אנחנו הורים של כללים? של ערכים? מה חשוב לנו בהורות? בהמשך ישנם שני פרקים ארוכים על מסכים ועולם הגיימינג שמאוד משכו ועניינו אותי, בעיקר לאור העניין של זה בביתנו כרגע. שסיכומם בקצרה: מסכים הם לא השטן.

מה שאני לוקחת מהפרקים האלה הם קצת נשימה וגם משימה אישית: לבדוק מה עושים הילדים שלי מול המחשב כל כך הרבה שעות. נכון, אני יודעת את שמות המשחקים שהם משחקים ומה סגנון ערוצי היו טיוב שהם עוקבים אחריהם. אבל האם אני יודעת להבחין מה התרומה שלהם לחיי ילדי? האם אני מבינה באמת מה הם עושים שם? הספר הפנה אותי לצפות בבני עת שהוא נכנס לעוד ועוד סיבובים במשחק האון-ליין שהוא משחק בו.

וזה מה שגיליתי:

בתור התחלה, המשחק כולו באנגלית והשליטה שלו בנבכי המשחק מרשימה לאין ערוך.

שנית, הוא לא הפסיק להיפסל! עוד ועוד ועוד פסילה, והוא בשלו - ממשיך בלי למצמץ. רגע של באסה והופ עובר לסיבוב הבא. היכולת שלו להתמודד עם חוסר ההצלחה שלו הרשימה אותי, בעיקר כשמדובר על ילד שאוהב שהכל מסתדר לו בדיוק במקום.

והבונוס? הוא לומד מטעויות ומנסה להשתפר.

לסיום שאלתי אותו תגיד, איך אתה יודע מה עושים במשחק הזה? זה מגיע עם הוראות?

הוא הסתכל עלי כאילו נפלתי משמיים וצחק. "לומדים תוך כדי המשחק" הוא מסביר לי, "אני צופה גם בסרטוני יו טיוב ולומד משם מה שחקנים אחרים עושים, ומנסה ליישם. יש עוד כמה דברים שאני לא מצליח לעשות, אני ממשיך לנסות בתקווה שאני אצליח".

למידה עצמית תוך כדי תנועה.

בספר נמנות לא מעט יתרונות שנמצאו עפ"י מחקר לטובת מי ששיחק במשחקי מחשב כמו פתרון בעיות בשיתוף פעולה, תחושת מסוגלות, לקיחת סיכונים מחושבים ואמיצים, לא סומכים על מבנים מקובעים, לומדים תוך כדי תנועה, מאמינים בניסוי וטעיה ומפנימים את חשיבות ההתמדה ועוד ועוד.

נראה שגם "סתם משחק" יכול להיחשב ב"משהו מועיל".

ישנו גם פרק שלם הנוגע לתוכניות טלוויזיה ולתכנים מותאמי גיל שעיקרו "היו מתווכים לילדיכם".

בין נקודות הזכות הנימנות בספר לגבי צפייה בטלוויזיה ישנן: לימוד שפות, היכרות עם תרבויות, רכישת ידע, תרגול כישורים חברתיים מסויימים ופיתוח היצירתיות.

המשיכה לטלוויזיה נובעת מתוך הנעה פנימית, וכדאי שנחשוב איך למנף את המשיכה הזו, ולמקד את האנרגיה שלנו באיכות הצפייה ולא בהגבלת זמן המסך באופן מותאם גיל ויכולות (בספר ישנו פירוט בנוגע לאופן שבו ניתן לתווך את התוכניות באופן מותאם גיל, ובנוסף טבלה המפרטת את השלבים בהם נמצאים הילדים בהתאם לגילם).

בין שלל ניפוצי הפרות הקדושות בנוגע למסכים, מציג ד"ר דורון גם מחקרים המפריכים קשר בין צפייה בטלוויזיה להפרעות קשב.

אבל כידוע, לכל תזה ישנה אנטי-תזה, וישנם מחקרים המפריכים ומאוששים נושאים שונים. ההצעה שלי: הפעילו את שיקול דעתכן וצפו בילדיכן הפרטיים. האם אתן רואות שינוי בהתנהגות ובקשב בימים של יותר צפייה? האם לא? האם השינוי הזה הוא בהכרח מקושר למסכים או שהם צופים יותר כי היה להם יום קשה בבי"ס שמשפיע עליהם? היו חוקרות וגלו את ילדיכן בעצמכן.

בפרקים האחרונים של הספר נכנס דורון אל סוגיית סגנון ההורות.

הוא מציג סגנונות הורות שונים. נדמה לי שכל הורה יוכל למצא משהו ממנו בכל סגנון הורות כמעט שמוצג בספר, כשהנקודה המרכזית היא לפתח הורות גמישה, יצירתית, שמותאמת לזמן, למקום ולילד/ה שלנו.

הוא מפרט מספר כלים שיוכלו לתרום לנו בהכנסת יצירתיות לחיי המשפחה ולהורות שלנו.

הספר, שכתוב בצורה קולחת וכל כך רלוונטית לחיים הנוכחיים (לפחות לאלה שלי, ולהתעסקות שלי בסוגיות השונות בכל הנוגע למסכים) פותח צוהר להבנה של העולם שילדינו גדלים אליו.

לא תמצאו בו דמוניזציה של הטכנולוגיה והקידמה, או התעסקות ב"כמה שעות זה נכון וכמה זה יותר מדי". הוא מציע לנו נקודת מבט חדשה, מפוכחת, לא מתווכחת עם העתיד הטכנולוגי שצפוי ל(מרבית) ילדינו, ועל איך הנגשה מותאמת של העולם הטכנולוגי לילדינו כבר מגיל צעיר יכולה לתרום להם גם בהווה וגם בעתיד.

העולם מתפתח ומשתנה, מרבית המקצועות הקיימים היום לא יהיו קיימים בעוד עשר או עשרים שנה, עת ילדינו יהיו בוגרים ובוגרות ומקצועות חדשים יומצאו.

מי חשב לפני 30 שנה כשאנחנו היינו ילדות וילדים על עולם שבו יהיו רחפנים, ננו-מצלמות, אוטומציות מלאות על תהליכים שלמים שבעבר היו מחוייבות יד אדם וכד'?

הספר הזה מצד אחד מנפץ כמה פרות קדושות ומנגד מנסה להרגיע אותנו, שיש לנו את הכלים והיכולות להתאים את עצמנו, את ההורות שלנו, את דרכי הלמידה של ילדינו באופן יצירתי ומפוכח למאה ה-21.

אני רואה בספר הזה הזמנה להפסיק להיות מונעות מפחד ומאמונות מיושנות, להפחית את הכללים (אך לא לוותר על הערכים) והחוקים הנוקשים ולהחליט לקום ולעשות מעשה ולהתאים את ההורות שלנו, את החינוך שלנו (האישי בבית ובתקווה שגם במערכות החינוך הציבוריות) לעתיד הצפוי לילדינו ולילדותינו.

זוהי הזמנה להורות חוקרת, מתבוננת, מותאמת, מתווכת, מובילה כשהמפתח הוא יצירתיות, סקרנות וחשיבה מחוץ לקופסה ובעיקר לשאול שאלות ולא להתקע על פרדיגמות מיושנות.

הספר מקפל בתוכו עוד המון נושאים, נקודות לעצור עליהן, לתהות עליהן ולראות האם ואיך מתאים לנו ליישם אותן בחיינו.

הוא בעיקר סיפק לי נקודות מבט אופטימיות ומרווח של נשימה והמון רצון להמשיך ולחקור את ההורות שלי במקביל לעולם המתפתח מתוך התנועה שהוא מביא איתו, ולא מתוך התנגדות או פחד.